יומנה של תשראית טרייה/20

הושענה (תרתי משמע)

התעוררתי והתארגנתי לשחרית. אני צריכה לעשות כביסה דחוף! היתה שמש יפה, והתלבשתי בשמחה בבגדים קיציים המומלצים לחודש תמוז. ענדתי שרשרת שקניתי פה. היא נקרעה בתחילת הדרך, החבאתי אותה מתחת לכמה עלים בתקווה שלא תיגנב. בכל זאת יש הומלס עשרים מטר משם. אני מחפשת סידור- אין. בנס מצאתי סידור, אבל לא היתה בו תפילה לשלושה רגלים. השאלתי ממישהי את הסידור שלה- והסידור שמצאתי נלקח. אמריקאית צדיקה השאילה לי בכתר את הסידור שלה. היה עמוס בלי מקום לסיכה. הסתיימה התפילה. התלבטתי בין אשל לרובשקין.
אחותה הקטנה של חברה שלי תפסה לי את היד, אמרה לי "בואי לאכול אצלנו!". איזה חמודה! אז אני שוב במשפחה. איזה כיף. משפחה מצחיקה שלא מהעולם הזה. כבר לא ידעתי למה להאמין. בטני התמלאה כמו שצריך. נכנסתי לבית, כולי בבגדים קיציים דקיקים. קיצר מזג האוויר היה נעים ולי היה קר.
הלכתי לדירה. ישנתי, ישנתי וישנתי. בצאת השבת התעוררתי. התקלחתי, עד מהרה שמחת בית השואבה החלה. עצרנו לארוחת ערב ועפנו לשם. היום היה היום הכי טוב מכל הימים: הייתי בגג הכי גבוה, הייתי במדרגות החירום מקומה ראשונה עד שלישית (דרך שם עליתי לגג), שמרתי לחברות באקסים בגובה שלוש באקסים (באקס זה קופסא או תיבה, אז זה נקבה. אבל זו מילה לועזית עם סיומת זכר.), עמדתי קצת במעבר ורקדתי. קניתי במחיר מופקע קשת מהבהבת וספריי, להוסיף בשמחה. בסוף היה גם זיקוקים. שמייח! כולם הלכו לסעווען סעווענטי לומר תהילים, אז גם אני. אמרתי חצי ספר, ונכנעתי לעייפות. רציתי לנסוע לאוהל לכבוד הושענא רבה, אבל מישהי אמרה לי שזה בעייתי לנסוע בספונטניות, והבטיחה לי לנסוע איתי ביום אחר. גוטע נאכט!
בוקר טוב, הושענה רבה. התעוררתי בשמונה, הערתי את המדריכה- וחזרתי לישון עד תשע וחצי. חברה נוספת קמה איתי, התארגנו לאיטנו כי אנחנו מבואסות. הפסדנו שחרית וזה נורא מעצבן! ימים אחרונים אוף. מזג אוויר מקסים, אחרי ימים של גשם היתה שמש חמימה. מותק של יום. לא היו סידורים בשום מקום, חיכיתי לה שתסיים והתפללתי בקצרה. פיכס. הפסדתי טיקט רבי. יאי. אכלתי ארוחת בוקר ברובשקין, ויאללה הולכת להתארגן לחג. עאלק. אין מה להתארגן לחג, מלאי הבגדים אזל. גיהצתי שמלה, הוספתי עוד בגד לכביסה. אוכל- יש. גופיות- יש. יש הכל. אז מתקלחים ועפים כמה שיותר מהר לסעווען סעווענטי, כי אין מה לעשות בדירה. באתי לשמור לערבית, וטוב שכך. נאמר לי שבחדר שני לא שומעים ולא רואים את ההקפות. הלכתי לחדר ראשון, שורה רביעית. ככה מסתובבים, שומרים פה שומרים שם. חברה לקחה לי את הטבעת. בהקפות- השתחלתי לשורה לפני (לפני כן הייתי על גב של ספסל כן?), ואז לשורת באקסים, והנה עיני תופסת בשורה הראשונה מרווח צר, שאפשר להכניס בו רגל! הכנסתי לשם רגל, ועוד אחת. מסתמא עמד גוף על שתיהן. אני אשכרה עמדתי בשורה הראשונה בהקפות! אני באמת ראיתי הכל! אני הייתי שם! בהקפה שלישית נכנסו עוד בנות, החלטתי לעשות אהבת ישראל ולצאת, כדי לאפשר אוויר לנשימה. מגלגלים זכות על ידי זכאי- זכיתי להזמין הצלה לחברה. ברוך השם ניחנתי בכושר טוב ורגליים זריזות. חברה אמריקאית גם כן היתה חולה, ודאגתי לה. חזרתי מאוחר לדירה- ביקרתי את בת דודה שלי וביררתי שהיא הולכת לישון והכל.

הטבעת לא עלי! היא נפלה בהקפות! אני אמצא אותה אם בכלל מעוכה וחצי מהיהלומים נפלו בטח… שדודה נבלעתי בתוך המיטה, עם שמיכת הצמר הנעימה שקניתי פה. הפעם הבאה שפקחתי עיניים היתה לאחר שתיים עשרה שעות. האנמיה שלי באה לביקור.
פספסתי שלושה ימים את כדורי הברזל שלי, וזו התוצאה. בסייעתא דשמיא לא הייתי לבד, סעדנו סעודת שבת אני ועוד חברה על הפיתות האחרונות שלי ומנה חמה. לא מצאתי מזלג או כף בכל הדירה, מצאתי צ'ופסטיק (מקלות אכילה) זרוקים בתוך האריזה שלהם, ואכלתי את הנודלס המגעיל ההוא. ניסיתי לזמר קצת ולעשות שמח, היה לי מדכא מדי. בטקס רב חשיבות בלעתי כמות עצומה של כדורים, בתקווה שלא אפגע מכך לאחר מכן. יצאנו לסעווען סעווענטי. מטרים ספורים מבית רבינו, אמריקאית הודיעה לנו שספר התורה של הרבי נמצא על בפלאז'ה. וואו. זכינו. נישקתי את ספר התורה, הרגשתי את הקדושה זורמת באצבע. מצמרר. מנחה, ארוחה ברובשקין. הגויים באשל חשבו שלא צריך החג אוכל. מה אני אגיד, הנותן לשכווי בינה ומשנה הבריות גם יחד. היתה חוברת מיוחדת שהסבירה על כל הניגונים של הרבי, שכחתי לקחתה. מחכים ביותר. חברות ביקשו שאשמור להן באקווריום. אחלה, יש לי מקום להקפות.