יומנה של תשראית טרייה/2

יוהו! אני טסה!

בוקר הטיסה. קמתי בבוקר, לא מעכלת שזהו היום האחרון על אדמת ארץ הקודש. לבשתי תלבושת מסריחה מאתמול, כי למי אכפת איזה בגד? הבגדים הטובים במזוודה. הגעתי לבית הספר, תפילה עלתה לי במאמצים מרובים.
ההתרגשות הסיחה את דעתי (או היצר שמפחד מהטיסה). הגעתי רק בשביל מבחן בתניא, אני לא נשארת דקה יותר מזה. בודקת מערכת- תניא בסוף היום. מה?? לא אין סיכוי. ואכן- הסיכוי התממש ותניא בשיעור ראשון !
עשיתי מהר את המבחן (כושל, לפי דעתי), ונזכרתי שאימי לא כתבה לי פתק שחרור! כל כך לחוץ היה בבוקר. הגעתי למזכירות, ניסיתי להסביר מה ומי. "אני לא נותנת להתקשר באמצע שיעור להורים בלי אישור מהמורה". מי שואל אותה? התקשרתי מהפלאפון של המורה. אחותי שהיתה בחופשת בגרות הביאה לי אקספרס את האישור, ואני משוחררת לנפשי על אפה וחמתה של המזכירה. עוד יומיים עוברים דירה- התחלתי לארוז. עוד ארגז ועוד אחד- צריך לארוז מחדש, לא ארזתי טוב. למה הדבקת ככה? אמא שואלת. ככה ארבעה חמישה ארגזים. לאט לאט הילדים חוזרים ממוסדות הלימודים. אני שוקלת מזוודות, אורזת מחדש, מוסיפה, מסירה, מחליפה, מקפלת, עוטפת, מתלבטת. עוברת שוב על הרשימה, לברר שלא תיקרה שכחה תחת ידינו. הולכת לסופר לקנות תרופות, וגם המבורגר לדרך. המסמכים קופלו ונארזו בפאוץ' הכסוף החדש והיפה שלי. אבא מגיע הביתה. כולם ישבו לארוחת ערב (שניצלים עם פירה, כי זו ארוחתי האחרונה). חוזרים לארוז ארגזים. הכל נזרק בסדר ובלעדיו לקרטונים קטנים וגדולים. איפה זה? היכן הדבר ההוא? אין למצוא, נארז. סבתא שלי לא עונה בטלפון, היא המלווה שלי. אמא שלי מגלה שאין רכבות. איך אני מגיעה לנתב"ג? הוחלט שההורים יסעו איתי.
עוברת רבע שעה, ועוד חצי, אנחנו עדיין לא ברכב. אני מתחילה להלחץ. מורידה את הפקלאות לרכב.
יושבת, עומדת, מעבירה משקל מרגל לרגל. אבא מגיע עם אחותי הקטנה, ישנה המלאכית. אני נפרדת ממנו, לוקחת את התינוקת. הקטנטנה התעוררה!! אבא שלי מחזיר אותה לידיו, מניח אותה בעדינות בסלקל. סבתי שתהיה בריאה נזכרת מאוחר מדי להתחשב ולהציע עזרה. אני נוסעת עם אמא ואחותי הקטנה לשדה תעופה, כשדמעות אחיותי תלויות על ריסיהן.