יום לחודש/אייר

פשוט לספור

לפני שנתיים בערך, כשזה עוד היה חדש ומגניב, הלכנו כמה חברות לחדר בריחה.

מי שהיתה פעם בחדר כזה מן הסתם תבין מהר על מה אני כותבת. נכנסנו לחדר קבוצה של בנות ב"ה דיי אינטליגנטיות שרמת המשכל שלהן אינה תחת הממוצע, היה לנו ברור שהחדר הזה לא הולך להיות קשה, כמו שהיה לנו ברור שגם אם נמרח את הזמן, נצליח לגמור אותו תוך שעה. אבל בכל זאת היינו בלחץ. רצנו מחידה לחידה וממש רצינו להתקדם כמה שיותר מהר.

יש בזה משהו באמת מצחיק (שגם ממש הצחיק את עצמינו גם בשעת מעשה), סיימנו את החדר תוך 35 דקות.
על מה היה לחץ? אולי עצם הידיעה שאנחנו מוגבלות בזמן? אולי עצם הידיעה שאין לנו מושג כמה משימות מחכות לנו? אולי גם וגם?
לפני פחות משני עשורים. כשזה היה מאוד חדש ומרגש, ירדנו כמה נשמות לעולם.
בטח אתן מבינות על מה אני כותבת.. היה לנו ברור שזה לא הולך להיות קשה (רק אולי מאתגר פה ושם), כמו שהיה לנו ברור שלא משנה כמה נמרח את הזמן המטרה תושג בסופו של דבר. אותה מטרה לשמה ירדנו לעולם – להביא לימות המשיח. אולי היינו אמורות להיות בלחץ? לרוץ ממשימה למשימה ולרצות להתקדם כמה שיותר מהר
בתכלס, אנחנו מרשות לעצמנו קצת להמרח. מרשות לעצמנו לא לנצל את הזמן היקר שאנחנו נמצאות בו. לנצל כל יום שאפשר לעבודה.

יש בזה משהו באמת מצחיק. ירדנו לעולם למטרה מסוימת, ועל מה הלחץ שלנו? איפה הראש מונח? כל כך מהר שכחנו למה אנחנו כאן.
אולי עצם הידיעה שבסופו של דבר משיח יבוא ולא משנה מה נעשה ומה לא? אולי אנחנו לא באמת יודעות שאנחנו מוגבלות בזמן? אולי עצם הידיעה שאין לנו מושג כמה משימות מחכות לנו? אולי הכל ביחד?

חודש אייר. החודש הכי ספור בשנה. סופרים כל יום. כל יום משהו שונה. משהו חדש ומרגש.
וכל יום כזה צריך לספור.
אבל האמת היא שחסידים תמיד סופרים. חסידים יודעים תמיד שכל יום הוא משהו שונה. משהו חדש ומרגש, וכל יום כזה צריך לספור.
משיח כבר כאן מעבר לדלת. לא רחוק היום שבו נתגעגע לימי הגלות שבהם יכלנו לעסוק בעבודה. ברור לנו שזה לא הולך להיות קשה כמו שברור לנו שגם אם נמרח את הזמן זה יגמר. אבל בכל זאת אנחנו צריכות להיות בלחץ להתקדם. להתקדם תמיד. פשוט לספור.
שכל יום יהיה שונה חדש יפה מהאתמול.