יום לחודש/אדר

להתפלל על זה

ומה אם אני לא שמחה?
יש אדר, יש פורים, יש משלוח מנות ותחפושות וצבעים עליזים ושירים מתחרזים והכל סביב בקלחת שמחה וצוהלת,
אבל השמחה האמיתית, הפנימית הזאת,
שיוצרת ומשנה ומאפשרת וסוחפת, היא לא בלב שלי.
אני לא עצובה או משהו, לא קרה שום דבר נורא פשוט אני לא שמחה במיוחד, סתם.
שקועה במציאות, טבועה במוגבלות שלה.
מאפשרת לעייפות ולטשטוש לעוור אותי. למנוע ממני לראות את היופי שיש, את האור.
איך אני מכניסה את השמחה אל הלב שלי? איך אני מרגישה את התחושה הזאת, הפנימית והמיוחלת שהכל נכון ומדויק,
שאני אהובה ומוגנת לגמרי בידיים של אבא שהכל טוב, באמת.
שיש לי חירות אמיתית להיות, ליצור, לעשות
שאני יוצרת את המציאות שלי, שמתחדשת בכל רגע
שאני לגמרי רצויה ואהובה לפניו
שאף אחד לא יכול להקטין או לבטל את ההויה שלי, האלוקית.
שהאלוקות שבי היא מי שאני,
שטוב, באמת.

זה גבוה לי מידי, איך מרגישים ביטחון אמיתי שכזה?
אני משתדלת להתבונן בזה, לראות את הדברים האלה במציאות.
להתפלל על זה.
ליצור שמחה מלאכותית,
מעשים קטנים שמשמחים מבחוץ, לאט לאט ובעזרתו, השמחה מבצבצת מבפנים.
לשאוב נחמה מהיופי שיש, מהטוב הגלוי
מהפרחים שמתחילים לבצבץ
מהירוק, מהאויר שעדיין רענן
להזכיר לעצמי שטוב, גם אם לא רואים,
גם אם מרגישים בחושך.

וכמו קרניים של שמש, מתמתחות לאיטן לגובה הרקיע. מגיעה לה השמחה וזורחת לי בלב.