טיפות על חלון

הטיפות על החלון,
כמו בוכות במקומי.
זולגות על זכוכית,
כמו על לחי עצובה.
סוללות להן שביל,
מציירות להן קו מפותל.
שביל שלא נקטע,
בגלל גב יד של מישהו עצוב.
ואין מי שאומר להן דיי,
והחלון לא כועס שהן באו לבקר.
הוא רק שותק,
מכיל את הכאב.

ואז שוב, כמו שהטבע רגיל.
תצא שמש שקרנית,
תשלח קרן וחום.
וכבר לא תהיה משמעות,
ולא יהיו סדקים ועדות.
יהיה רק שקט, וחלון נקי.

סדקים ישארו רק בלב שלי.
שהתאפק שלא לבכות,
שהחזיק חזק שלא להישבר
וקיפל בתוכו נהרות של כאב.

וגם אם תצא השמש,
והטבע ימשיך כרגיל.
וגם אם… לא,
סדקים וצלקות ישארו שם,
יעידו על מלחמה פנימית,
על מפלה והפסד.
אולי הסדקים ילמדו אותי
שפעם הבאה עדיף להרפות, לוותר?