טינייג'רית/1

ככה זה התחיל

מפגש חופש לקראת תחילת הלימודים..
את האמת שדיכאון מצד אחד אבל גם פרפרי התרגשות, וואלה. אני בכיתה ט' עוד רגע!
ישבנו שם כולן, דווקא אחלה בית ספר.. איזה בנות חמודות, כולן כאן נראות מזה גדולות, מה? יכול להיות שגם אני יום אחד אראה ככה?
המנהלת מדברת ומדברת וכו', אחריה הסגנית, הרכזת, היועצת ועוד ועוד..
העינים שלי משוטטת בחלל הכיתה, על הוילונות, הנעלים של הבנות, אח"כ אני עוברת להסתכל לפי כיתות, ואז אני מגיעה אליהן, אלה הגדולות האלה, יושבות שם בסוף, קבוצה מלוכדת, נראות מגובשות כ"כ.
מהרגע הראשון אהבתי אותן, תמיד אהבתי אותן..
אלה של הפסטי, שרוקדות על הבמה עם הקפוצונים, שעושות את המערכונים, ובינינו, הכיתה הכי מגניבה בבצפר…
כן, כיתה י"ב.
אם הייתי מציינת ציוני דרך בהיסטוריה הייתי כותבת – הפעם הראשונה שפגשתי אותה..
אותה.
אותה…. הלב שלי דופק כשאני כותבת את זה.
כן, הכול היה שקט ורגוע עד לאותה תחילת שנה,
שם הכרתי אותה, קוראים לה חיהלה, נכון שם מושלם?
היא כזאת גבוהה, לא ממש גבוהה, ממוצעת כזאת, וגם רזה, לא מידי. בדיוק איך שיפה כזה..
והתנועות שלה כאלה מחושבות.. לא מחושבות ממש, זורמות כאלה… ככה בדיוק אני רוצה להראות בכיתה י"ב,
את האמת שממש בתחילת שנה חברות שלי קצת צחקו עלי שאני ככה מסתכלת עליה,
אני באמת לא מבינה אותן איך אפשר שלא להסתכל עליה.. היא נראית כאילו היא יצאה מאיזה סרט.
עכשיו כבר כמעט סוף שנה, כל הכיתה שמה לב שאני הכי הכי אוהבת וגם הכי מתביישת מחיהלה רוזנברג מכיתה י"ב2.
אוף, איך זה הגיוני שכולם שמו לב…?
בכלל לא חשבתי שזה בולט, טוב נו.. גם לא כזה ניסיתי להסתיר..
אני חוזרת עם המחשבות שוב פעם אחורה, משחזרת תחושות, נזכרת איך הכול התחיל..
יום שלישי.
שלושה ימים אחרי תחילת הלימודים, קלמר על השולחן, מרקרים, עטים ואפילו סרגל.. מוצרים כאלה שרואים רק בתחילת שנה,
אני מציירת אליפסות בזוויות שונות במחברת כשברקע המורה מפטפטת להנאתה… איך שקשה לי תמיד להתאפס על עצמי אחרי החופש..
דפיקות בדלת. משב רוח מרענן מנער אותי. דפיקות.
דפיקות תמיד מבשרות על משהו טוב שעומד להיכנס.
אני מרימה את הראש ואל הכיתה נכנסות שלוש בנות מי"ב, הכיתה האגדית..
הן מחליפות עם המורה כמה מילים ופונות אלינו..
מבצע, ח"י אלול. פתיחה, גימקים, דיווח, פרסים.. המילים מתעופפות בכיתה בקצב מסחרר..
אני מסתכלת עליהן, כאלה גדולות… וזאתי שם עם הצעיף הסרוג הזה, וואוו, כזאת גבוהה, לא מדי, כזאת ממוצעת, וגם לא ממש רזה, בדיוק איך שיפה.. ממש נראית כאילו יצאה מאיזה סרט..
יא, איזה קטע, גם למלכי אחותי יש כאלה נעליים כמו שלה..
"פססס.. מושקי, איך קוראים לה, זאתי עם התלתלים שעומדת באמצע?" אני לוחשת למושקי שלידי,
"ניראלי חיהלה, היא בת דודה של מירי…"
חיהלה.. שם יפה..
יום למחרת כשעליתי לאוטובוס, ראיתי אותה שם, זאתי, החיהלה הזאת, בת דודה של מירי, עם התלתלים…אז היא גם נוסעת בקו 570.. איתי.

לפרק השני של הבלוג

לכל הפרקים של הבלוג