תפריט
לא בשבילי
אני רוצה לשתף אתכן בקושי שיש לי.
שלום. אני ילדה שלא אוהבת טיולים עם 2 ימים ויותר (עם שינה). והכל התחיל לפני הרבה זמן.
רציתי לשתף אותכן את הסיפור הזה בשביל שאם למישהי יש משהו בסגנון שתדע שהיא לא לבד.
בטח אתו שואלות את עצמיכן עכשיו, למה היא שונאת טיולים עם שינה?! זה כיף! היא לא נורמאלית!
אז זהו, שיש לזה סיבה:
כשהייתי בכיתה ה', חזרתי מבית הספר. אמא שלי קראה לי לבוא ושאלה אותי אם אני רוצה ללכת למסע פסח מהסניף. אני כמובן הסכמתי והתרגשתי.
כמה ימים לפני המסע התחלתי לחשוב כל מיני מחשבות שליליות על המסע. זה היה בלילה, כיום המחשבות השליליות שלי באות בעיקר בלילה, טוב ונחזור לסיפור –
אמרתי לאמא, אבל היא אמרה שהיא כבר שילמה אז היא מעדיפה שאני אלך. אז ניסיתי למצוא את הטוב בזה- חטיפים. כן אני אחת שאוהבת לאכול…
יצאתי לסניף, הכל היה טוב ויפה, עשינו מסלול ואכלנו נקניקיות ושתינו קולה והיה כיף.
נכנסנו לאיזו אולפנה בעפולה וישנו בשק"שים, יותר נכון, עמדתי לישון.
היה איזה פעילות ואז רציתי לישון, אז נכנסתי לשקש וניסיתי לישון.
ואז-
באה לה החרדה.
התקשרתי לאבא שלי בוכה וביקשתי שיבוא לקחת אותי, אבל זה היה בעפולה, ואנחנו גרים במרכז- אז אבא שלי אמר שהוא לא יכול.
בכיתי, רעדתי, אמרתי "אני רוצה הביתה" ו-"למה באתי לפה בכלל" והמדריכה ניסתה להרגיע אותי אבל זה לא הצליח לה.
ישנתי בסך הכל שעתיים לפי דעתי.
מאז החלטתי שלא אבוא יותר לטיולים.
היה לנו טיול לירושלים בלי שינה ואני פחדתי ללכת. נהיה לי מן כאב בטן כזה רק מהמחשבה שאני אלך לשם. בסוף לא הלכתי.
הלכתי ל-2 פסיכולוגיות ולא עזר לי, וזה עלה להורים שלי המון כסף מה שהוסיף לרגשות אשם שלי.
אני עדיין לא הלכתי לטיולים- היה יומיים טיול שנתי וגם שבת סמינריון ולא הלכתי.
בכיתה ז' היה שבת סמינריון. לא רציתי ללכת, אבל בסוף הסכמתי בתנאי שאני לא אלך יותר לטיולים אם יהיה לי שוב חרדה.
והיה לי.
ניסיתי להרדם ולא הצלחתי, בזמן שכולם היו בסעודת שבת אני הלכתי ליד המבנה הלוך ושוב מנסה להרגיע את עצמי. שוב רעדתי. שוב בכיתי. ניסו לעודד אותי. החלפתי חדר כי כולן כבר ישנו בזמן שאני בוכה. חברה שלי דיברה איתי עד שלוש וחצי בלילה וכל הזמן הזה, מ22:00 נראה לי, היו לי רעידות. היה באמצע פעילות וזה הרגיע אותי, אבל כשחזרתי למיטה התחיל לי עוד פעם התקף חרדה.
אני זוכרת שבכיתי, לפני שעברתי לחדר השני- "אני רוצה את אמא – בא לי הביתה"
רעדתי
כאבה לי הבטן
ופחדתי
פשוט רציתי הביתה.
מאז אני לא הולכת לטיולים עם לילה. אני מזכירה לאמא שלי את ההבטחה שהיא הבטיחה לי. האמת היא, שאני פוחדת שפתאום אמא שלי תנסה להכריח אותי ללכת.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
11 תגובות
אוי מבאס☹️☹️
אפשר לשאול אותך רק ממה את מפחדת????
את מתגעגעת להורים שלך?
סורי, פשוט לא הצלחתי כל כך להבין אותך…
יקרה, אף אחד לא יכריח אותך ללכת לאיפה שאת לא רוצה, מובן לך?
ההורים שלך רוצים רק בטובתך ומנסים להבין למה מאתגר לך ללכת לטיול עם חברות, בשעה שהם רוצים שרק תהני. כולם רוצים רק בטובתך, אהובה אחת. אחד אחד לא מחפש להכאיב לך.
החרדה בזמן שינה היא בעצם פחד שמשהו יקרה להורים שלך?
אולי תנסי מין תרגיל כזה, תבקשי מההורים שלך ללכת יחד לטיול עם שינה, את תהיי בדירה אחת והם בדירה מרוחקת יותר, את יכולה כל הלילה להתקשר אבל הם לא יבואו לישון איתך, גם אם תרעדי ותבכי – את יכולה לדבר איתם מרחוק בטלפון ולבדוק מה שלומם.
תראי שהכל בסדר ותבדקי אם את מצליחה לישון.
כשאת מתחילה לרעוד ולפחד, תזכרי שגם אם ההורים שלך לא קרובים אליך עכשיו, יש בורא לעולם הזה, הקב"ה שומר עליך. הוא האחד, העוצמתי מכולם הכי אכפת לו ממך בעולם.
את חשובה לו. תשנני את זה לעצמך, טוב? זה הכי יעזור בעז"ה.
אם את ממש לא מצליחה לישון, אפשר גם לנסות לפרוק בכתיבה את כל מה שאת מרגישה, זה עוזר ומרגיע.
אחרי שתנסי את ה'טיול' הזה, תבדקי אם את יכולה לנסות את זה בלי ההורים שלך. רק לילה אחד! אחד! וזהו. את אמיצה ואת יכולה לעבור את זה, יש לך כוחות אינסופיים.
אל תשכחי שתמיד את יכולה להתקשר להורים שלך אם משהו קורה, והקב"ה שומר עליהם ועליך לאורך כל הלילה.
לילה זה רק 24 שעות, יקרה.
והוא עובר מהר.
אוח, אני מבינה אותך. נשמע קשה מאוד.
אף אחד לא יכול להכריח אותך ללכת… תעשי מה שמרגיש לך נכון וטוב לך.
אמאלה!
זה אני זה כל כך אני.
טיולים עם שינה, שבוע לפני יש לי כאב בטן ובחילות וכואב לי בכל הגוף. אז אני מנסה לנשום, להעסיק את עצמי בדברים אחרים. זה עוזר חלקית. יום לפני הטיול אני בכלל בלחץ אטומי.
וביום שלו… אל תדברי איתי על זה אפילו. כלפי חוץ אני הכי סבבה שיש אבל בפנים זה רצון עז להקיא.
וכן, גם לי זה בגלל מקרה מאוד מסוים שמאז אני פשוט לא מסוגלת. אבל אני הולכת, וקשה לי. ולפעמים לפעמים כשלא רואים יש לי באמת דמעות בעיניים. כי מה הבעיה שלך, יאללה תשתחררי, מי שישמע סך הכל טיול, את אמורה להנות!
חבל שזה לא סך הכל. מקווה שמתישהוא אני אצליח להתגבר על עצמי ולא יהיה לי כזה קשה.
מאחלת לך מלא בהצלחה, מבינה אותך הכי בעולם?
אוייי
מותק זה נשמע הזוי וכואב..
זה נשמע שאת מנסה להתגבר וזה פשוט לא עובדד
וואי
אני פשוט ישתוק כי אין לי מה להגיד..
❤❤❤
אוי. נגעת בי.
נשמע כלכך מתסכל ולא נעים.. את ענקית.
למה שלא תנסי לטפל בזה?
ציינת שהלכת לפסיכולוגית ולא עזר לך, אבל אולי כדאי לך להמשיך לנסות? את יודעת, המטפלת לא פוטרת בעיות אבל כן יכולה לעזור לך להתמודד איתן.
למנוע אותן ולברוח מהן לא יעזור לך, לצערי. כי אולי עכשיו נראה לך שזה מסתדר, כי את לא הולכת לטיולים עם לינה אבל מי יודע מה יהיה הלאה בחיים? החרדות ילכו איתך לכל מקום, ולא תוכלי עוד למנוע ולברוח מהם.
לגבי הרגשות אשם- כשקראתי הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה. אני כלכך מבינה אותך, שאת לא מדמיינת עד כמה.
אבל נשמה, תדחי את הרגשות האלה, כי הן לא יבילו אותך לשום מקום. ההורים שלך רוצים אך ורק את טובתך, תני להם לעשות את התפקיד שלהם. ב״ה הקב״ה נותן לך את הזדמנות, אל תפסידי אותה. תראי את היד שלו האוהבת, את השליחים הטובים והאמצעים שהוא שלח לך כדי לעזור לך.
מקווה לשמוע ממך. אני כאן אם את צריכה משהו.
וואי כואב לי בשבילך…
גרמת לדמעות שלי לעלות…
הלב שלי איתך ואני ממש מנסה להבין אותך…
ברוך ה' שלא ממש חוויתי חרדות אבל אני מודעת לזה מאד חזק (אמא שלי עובדת עם ילדים כאלה- לא כמטפלת רגשית וכד')
ואוו, מבינה אותך!!
נשמע ממש מתסכל!!
אבל דעי שלכל אחד יש את הניסיון שלו, וזה בסדר ולגיטימי שאת מרגישה ככה, אל תרדי על עצמך!!
מהממת אחת!!
??????
נראה כאילו אני כתבתי את זה.
החרדה הזאת זה ממש אני. אצלי זה יותר חרדה חברתית אבל זה ממש גורם לי לשנוא טיולים וגם לי קרה כמה פעמים שבכיתי הרבה בטיול.
הבעיה העיקרית היא שאף אחד לא שם לב ולא מתחשבים בבנות כאלו.
בהצלחה לך מותק! כתבת מהמם.
אוי חבל… אני דווקא מאווד אוהבת טיולים עם לינה אין עליהם.. אבל יש בנות שלא אוהבות וזה בסדר
אני כל כך מבינה אותך
אני גם שונאת טיולים עם לינה
לפני כמה ימים היה לנו טיול ליומיים.
פשוט בערך בשבע וחצי התקשרתי להורים שלי שיבואו לקחת אותי,הרגשתי שאני לא יכולה להישאר שם.
ובאמת שלא קרה שום דבר מבחינה חברתית.
פשוט רציתי לבית,למיטה שלי.
ישבתי בארוחת ערב,ולא הבנתי מה אני עושה שם(אוכל גם היה מגעיל)
בכל מקרה לפני שנתיים גם קרה לי מקרה שגרם להחליט שאני לא יוצאת יותר.