חשבון פתוח /9

אלירן  הציץ מהחלון בעצב, וגלגל את כיסאו לכיוון הדלת, "אני הולך…יש לי משהו לסדר."

יואב תמיר חסם את דרכו, "לא כרגע".

"אני…" הוא הרים את עיניו ומבט אומלל ומיוסר, זועק לעזרה בקע מהן, "אני חייב".

צפצוף הודעה נשמע באזנייה וקולו המבוהל של בועז מלמל, "הם אצלכם, תשמור על דלת החדר נעולה. למרות שזה לא יועיל ותתלה את השלט של אמצע טיפול רפואי. זה יעכב אותם. תגיד לאוונס לחכות בסבלנות, הם רוצים אותו בחוץ".

"אתה לא יכול לצאת עכשיו. מצטער". נעץ בו מבט משתתף, "לטובתך".

יואב תלה על הדלת מבחוץ את השלט, 'נא לא להפריע, אמצע טיפול', ונעל את הדלת פעמיים, הזניק הודעה מוקלטת לשלושת הסוכנים בחדר כדי שיתמקמו בנקודות אסטרטגיות, והם נעו באיטיות על פני החדר באופן כזה שהאזרחים לא שמו לב לנעשה.

דפיקות נמרצות נשמעו על הדלת.

יואב ניגש ופתח את הדלת, איש בחלוק רופא צחור נכנס פנימה. משיט מבט תמה סביבו, וניגש עם מזרק למיטתו של נוריאל, משחרר בועות אוויר. הוא הפשיל את שרוולו של נוריאל והתכונן להזריק, נוריאל תפס בידו. "מי אתה?"

"מה עניינך?" רגז הרופא, "תשכב בשקט ותן לטפל בך".

נוריאל לא הרפה. "מי אתה? אני לא מכיר אותך, ואני מכיר את כל הרופאים המטפלים בי, אתה לא אחד מהם. אז מי אתה?"

הרופא משך אליו את זרועו של נוריאל. הסוכנים בחדר דרכו את נשקם. אלירן דרך גם הוא את נשקו על אף שהיה בעמדה נחיתית על כיסא הגלגלים. נוריאל משך את ידו בחזרה, "אל תיגע בי עד שלא תזדהה, ותראה לי תעודת זהות".

"אתה לא תגיד לי מה לעשות, זה אני שאמור להגיד לך. אתה המטופל שלי ואתה אמור לשתוק ולתת לי לטפל בך".

"אני מטופל קצת שונה משאר המטופלים. בהתחשב במקצועי".

"המקצוע שלך לא ממש מעניין אותי, שתוק ותן לטפל בך. מובן?"

אלירן גלגל את כיסאו לעברו ודרך את אקדחו, "לא מובן. ותשאיר את הידיים שלך במקום שאוכל לראות אותן, ברור?"

הרופא נרתע לאחור בבהלה, "מה…אני רק….באיזו רשות? אני אמור לטפל בו!"

"כן, השאלה באיזה מובן, אם "לטפל" בו כפי שטיפלת בו בפעם שעברה שבזכותה הוא הגיע לפה, או לטפל באמת, טיפול רפואי. שאין שום היגיון שתעשה כי אינך יודע, מעולם לא היית רופא, קוט". חשף אותו אלירן בקלות.

"אם כך," אליאב קוט קרב אליו באיום עם המזרק ואלירן נעץ את האקדח בצלעותיו, "אל תזוז!" שאר הסוכנים בחדר עוד לא חשפו את עצמם כל עוד לא הייתה סיבה ראויה לשמה.

בזמן שאלירן התקרב לאליאב, הספיק הלה לנעוץ בחזקה את המזרק בזרועו של אלירן ששמט את אקדחו ברגע שננעצה המחט בזרועו, ראשו התנודד, וצנח לאחור, חסר הכרה.

"אלירן!" קרא נוריאל בכאב מן המיטה, "מה עשית לו?" זעק בחימה.

כל האקדחים בחדר נדרכו והופנו לאליאב ויואב ניגש אליו עם אזיקים. "אתה עצור בשם החוק. והולך לשבת הרבה בכלא, לא לפני שתעבור לידי השב"כ שיערכו בך שפטים. ואל תתכונן לחיים קלים. תתכונן לפגוש את אחיך בכלא…להרבה מאוד שנים".

אופק ואביב הובילו אותו מחוץ לחדר, בחורי הישיבה בהו בפיות פעורים בנעשה, יואב הניח יד על צווארו של אלירן ובדק את הדופק, "יש דופק, אבל הולך ונחלש".

"אלירן…" לחש נוריאל, "לא, הוא חטף את זה במקומי, מסכן… מה הוא אשם?"

"ומה אתה אשם?" התקומם בני, "שניכם לא אשמים והוא לא חטף את זה במקומך, הוא פשוט חיפש קרבן, ומצא".

בועז קרא לשני רופאים שפינו את אלירן באלונקה לנגד עיניו הנדהמות של נוריאל, אופק שהספיק לחזור בינתיים עם אביב לחץ את כתפו בהרגעה, "יהיה בסדר, נוריאל. תהיה רגוע. אני אדאג שאלירן יקבל את הטיפול הכי טוב שיש. והכי חשוב- אל תאשים את עצמך,  בסדר?"

נוריאל נשא אליו עיניים מיוסרות, "ואני לא אשם?"

"לא". ליטף אותו אופק במבטו. "ואף פעם לא תהיה". התיישב לצידו על המיטה וחיבק את כתפיו בהשתתפות, "ואני איתך בכל מצב. תמיד הייתי, גם כשלא ראית".

"אני יודע". מלמל נוריאל, "אני מרגיש את זה".

"אני שמח." חייך אופק קלושות, "תזכור את זה".

נוריאל בלע את רוקו בכאב, "אבל… בדברים אחרים כן הייתי אשם. ולא היה מי שיגיד לי שלא". השפיל את ראשו.

אופק שלח יד זהירה והרים את סנטרו המושפל, מביט ישר לתוך עיניו המעונות של חברו, "אפשר להגיד לך משהו? אני יודע על מה אתה מדבר. ואני גם יודע שאתה לא אשם. זה לא היה תלוי בך. אף פעם לא. אתה מאמין לי?"

דמעות נקוו בעיניו של נוריאל והוא התייפח חלושות, אופק אימץ אותו אל ליבו בחיבה. "אל תבכה. זו האמת, אתה צריך לשמוח".

"אני בוכה משחרור, אופק… תודה לך". נשען עליו ומחה את עיניו.

"בבקשה, ואל תדאג. אני נשאר לצידך, לפחות עד שאלירן יחלים". הוא תמך בגבו בזהירות ועזר לו לחזור לתנוחת שכיבה.

"מה זה מה שהוא הזריק לו?" שאלו נתן ובני פה אחד.

יואב כחכח בגרונו, מגניב מבט חטוף לעברו של נוריאל ואומר, "רעל חזק מאוד".

פניו של נוריאל החווירו וג'וני קרס על ברכיו, המום. "לא, אבא… מה עשיתי לך? למה התרחקתי כשהיית זקוק לי? עשר שנים טיפלת בי כמו אבא לבן, ולא יכולתי להחזיר לך? לפחות לא ברגע אחד של אושר?"  התייפח בבכי ונתן קרב אליו בחיבוק חם ואמיץ, נותן לו לבכות על כתפו. מכיל את הכאב והצער. ג'וני החזיר לו בחיבוק רועד, ובני התקרב אליהם וליטף את כתפו בהשתתפות.

מן המיטה קרא נוריאל לנתן, בעיניו דמעות. נתן נבהל מעט, "מה קרה? אתה בסדר?"

"כן…אבל אני צריך לבקש ממך סליחה".

"על מה? אנחנו בקושי מכירים, ולא הספקת לפגוע בי עד עכשיו".

"אולי לא כשהכרנו… אבל אתה זוכר את הסיפור של היהודי שהרג את אחיך?"

גופו של נתן החל לרעוד, ומוישי מיהר לאחוז בו מאחור בטרם יצנח ארצה, "כן…"

"אז תכיר". עיניו של נוריאל הושפלו. "אני הוא".

עיניו של נתן פלבלו, "מה… אתה הוא? מה… אני… אני לא מבין…" עיניו התגלגלו בחוריהן והוא איבד את הכרתו בזרועותיו של מוישי המבוהל. אופק ניגש אליו במהירות ובדק אותו, "נבהל יותר מדי, הבחור".

בני ניגש אליו וניער את כתפיו, "נתן, קום. זה לא הזמן עכשיו להתעלף".

עיניו של נתן מצמצו, והוא פקח את עיניו, "מה… מה קרה?"

בני חייך אליו חיוך מרגיע, "רק התעלפת לרגע, זה הכל".

נתן הזדקף, ומוישי טפח על שכמו בעידוד, "רגע, מה אמרת?"

בני גלגל את עיניו, "עזוב, עדיף שתשכח".

נתן נעץ בו מבט נוזף, "אני זוכר טוב מאוד, רק רציתי לברר סופית".

"אם שמעת, למה אתה שואל שוב?" החזיר לו בנזיפה, "אתה כבר יודע"‚

נתן משך בכתפיו, "אני לא מבין בכלל איך אתה מעז, לבקש סליחה על דבר… כזה".

נוריאל השפיל את מבטו, "באמת לא העזתי, הרבה זמן".

אופק טפח על שכמו בהערכה, "אבל עכשיו העזת".

"כן, כי ידעתי שזה או עכשיו או לעולם לא. העדפתי כבר לגמור עם זה סופית". הודה.

נתן התנשם, "אני לא יודע מה לומר. זה… זה אח שלי. אני… איך אסלח לך במקומו?"

בני נשא אליו עיניים מקוות, מהנהן. "תעשה את זה, נתן. יחיאל יהיה גאה בך".

נתן נראה אבוד ממש. "אני…אני…לא יודע…"

"נו, מה זה ייתן לך אם לא תסלח?" דחק בו מוישי, "יש לך אפשרות לגמור עם כל הסבל הזה".

"אם אסלח…איך אדע באמת שזה מגיע מהלב?"  תהה נתן.

"קודם תסלח, זה כבר יגיע אחר כך, תאמין לי". עודד אופק זוהר את נתן אובד העצות.

"טוב, אז… אז… אני סולח…" גמגם בקול חנוק, בני חיבק את כתפיו בהשתתפות.

דמעות רותחות זלגו מעיניו של נוריאל והוא כבש את פניו בידיו, מתייפח. "חיכיתי לזה הרבה זמן, לא סלחתי לעצמי אף שנה או דקה, ועכשיו… סוף כל סוף".

אופק זוהר חיבק אותו בחזקה והעביר יד מלטפת על גבו, "הנה, אתה רואה? זהו. הסיוט שלך עבר. הוא סלח לך ובטח גם אחיו. עכשיו אתה יכול להיות רגוע".

נוריאל בכה לתוך כתפו. "תודה… לכולכם".

"אין בעד מה". לחש נתן. " לא עשיתי הרבה".

"איזה לא עשית, החזרת לי משמעות וטעם לחיים," אמר נוריאל בלהט, "וזה המון!"

אופק הרחיק אותו ממנו והביט בעיניו התכולות, "הכל שווה, כדי לראות אותך שמח ורגוע, תאמין לי".

נוריאל חייך חיוך לח. הוא ידע שהתקדם. בעוד צעד.