חשבון פתוח /7

אופק התנשם מריצתו המהירה וסימן בידו לנער שמולו להקשיב לו, "תשמע, ג'וני, אני יודע שעברת הרבה, אבל אתה חייב לעזור לי כדי שלא תעבור יותר, מקווה שאתה מבין למה אני מתכוון…"

ג'וני הנהן. "אני מבין אבל אני לא מוכן לעזור לך. אני מצטער."

"אבל זה…לא כזה מסובך כמו שאתה חושב שזה, בסך הכל ל-"

"אני יודע, אבל הוא ויתר עלי כבן ולכן גם אני אוותר עליו כאבא. הוא לא הרים ידיים עד עכשיו כל עוד היה לו את החבר שלו אבל כשהוא יצא מהמשחק, הוא לא מוכן להסתכל עלי, ולמה? מה אני אשם שנולדתי להורים שלי? אם זה הפריע לו עד עכשיו אז למה הוא לא אמר? ואני האמנתי לו, כמו תמיד, שהוא רוצה בטובתי. אבל הוא הרס לי את החיים בגלל מי שהוא. אם הייתי גדל בבית רגיל לא הייתי עובר מה שעברתי.  והוא ידע את זה. ואני חשבתי… שהוא אוהב אותי…"

אופק הרים עיניים אל האופק שמעבר ונאנח, "גם פה נכשלת, אז איפה הצלחת לתקן?"

הוא עזב את הנער הכועס והמשיך במעלה השביל ואז נעצר, "תגיד, איך קוראים לחברים החרדים שלך?"

ג'וני התקרב בחשד, "מה זה עניינך?"

"כלום…אבל תודה". אופק נאנח בשנית, "הו, אלירן…מה כן הצלחת לבנות?"

➕➖➗
"למה?" זה המילה היחידה שהוציא מאז נכנס, "למה שרפת את כל הגשרים שבנית?"

אלירן בהה במבט לא יציב בקיר מולו ושתק. כתמיד.

"אני יכול להבין שנמאסו עליך החיים, אבל… עד לילד שלך הגעת? הילד שגידלת עשר שנים?"

זיק של זעם עלה בעיניו של אלירן. ממשיך לשתוק.

המכשירים סביב החלו לצפצף ויואב תמיר, הרמס"ד, ניער את כתפיו. "מה עובר עליך? למה אתה מתעקש להחריב הכל? כל מה שאתה? כל מה שהיית?"

אלירן הרים אליו את עיניו ואמר, "מסיבה פשוטה. אני לא רוצה למלא את הייעוד שלי, כי נמחקתי. ואם יהרגו אותי נפשית אז אהרוג את עצמי פיזית. גם ככה אני מת יותר מאשר חי."

"ומי קבע לך מה הייעוד שלך? נג'יב? אליאב? תום? אתה שומע מה אתה מוציא מהפה שלך בכלל או שלגמרי איבדת את השפיות שלך? אני לא מבין."

"אתה לא מבין… בן כמה אתה, אם יורשה לי?"

"שישים וארבע  ועברתי מספיק, יותר ממה שאתה חושב שאתה עברת."

"זה ממש לא נכון. אתם… המדינה הזו… אתם אלה שמכרתם אותי לשעבוד הזה! מה חטא לכם ילד בן עשר? את זה אני בעצמי לא מבין. הכל בשביל… בשביל הייעוד שלי שאתה אומר שלא אתה קבעת?"

"אני לא הייתי אז בצמרת בכלל, מה ידעתי על כך?"

"ידעת, אל תיתמם. אתה ידעת. כי אם לא – לא היית שולח אותי לסוריה בלי גיבוי ומספיק נשק. לא היית מוותר על המחשב של מייקל דן בכזו מהירות, כל ההתנהלות שלך סביבי היא מוזרה. יודע למה? כי ידעת, ידעת והעדפת להתעלם."

יואב החוויר אך שלט בעצמו. "ידעתי. אבל לא תמיד! אני ציטטתי ועקבתי אחרי נוריאל ורק כך ידעתי. תאמין לי שלא הייתה לי שום יד בזה."

אלירן הביט בו בבוז, "אם בילד שלי איבדתי אמון אז לך אאמין?"

"זו הייתה הבחירה שלך, ילד בן שלוש עשרה גם הוא לא חטא לא לך, לא למדינה וגם לא לאביו הביולוגי. על מה האשמה?"

"בגלל הייעוד שלי מייקל מת. הקרב הזה תוכנן, ואיזה פלא היה שבקרב עצמו מי היה השליח לעכב אותי מלהציל את מייקל? אליאב… כמה צפוי שעשה את עצמו מת כדי להציל את חייו לפני אלו של מייקל, אני לא מסוגל להביט לילד הזה בעיניים ולדעת שאני זה שירשתי אותו אחרי מותו, נג'יב צדק, כמו תמיד. אני רצחתי אותו, גם אם בעקיפין."

יואב שתק. השתיקה שלו מעידה על הסכמתו ואלירן פשוט אמר. "אף אחד לא אשם, נכון? כל אחד נדפק בגלל "הייעוד" שלו ואני נתקעתי בגלל "הייעוד" שלי. אני סבלתי הכי הרבה ואל תגיד שלא. כי הייתה בי יכולת נסתרת להנהיג ולהציל חיים, השאלה  של מי. בחרו בי להיות חייל שחור בתחפושת של לבן. תמיד הייתי טוב. השאלה מי קבע את טוב ליבי."

יואב עמד עוד דקה מהורהר ואחריה עזב את החדר. בשקט. בהסכמה. זה היה הדבר הנורא ביותר שיכול היה לעשות.

כי בשקט שלו הוא גזר את המוות.

➕➖➗

"לא הבטחת כלום. לכן אני עוד כאן". בניגוד לאדם שביקר בחדר לפניו הוא היה קשה כמו אבן.

מבטו של אלירן נדד בשיעמום. "אני לא מעוניין להבטיח שום דבר."

"תהרוס לעצמך את החיים, אבל מה אנחנו אשמים? לא הרסת מספיק? אתה חושב שהקב"ה שמח לראות אותך משתמש כך במתנה שהוא נתן לך? עצם העובדה שאתה בחיים מראה שהוא לא מעוניין בך שם, למעלה. יש לך פה תפקיד ולא תוכל להתחמק ממנו גם אם תנסה להפוך לשהיד, בסדר? אתה לא תצליח אם זה יהיה תלוי בו. אף פעם. אבל הוא השאיר גם לך בחירה חופשית אז די להתלונן ולשבת ככה עם מבט משועמם ולהזיז שחקנים על הלוח. אתה לא הקב"ה ולך אין זכות להרוס את העולם שהוא בנה."

"זכות אין לי. בחירה יש לי. זה גם מה שאתה אמרת". גלגל את עיניו, אדיש. כל כך אדיש.

"ואני עניתי שיש לך בחירה לגבי עצמך, ולא על אחרים! אתה לא יכול לבחור מה הילד שלך יעשה בעתיד וגם לא מתי החבר שלך ימות אבל אתה יכול לבחור לקרב את הבן שלך בחזרה ולהציל את החיים של החבר שלך!"

"אני סיימתי לבחור. עכשיו אני מחכה ל… איך קראת לו? הקדוש ברוך הוא שייקח אותי. כי זה גדול עלי. הנה עוד מעט הוא יראה מה שידרתי לו".

"באמת! מה נראה לך? שה' מחכה לך בחלל עם חללית ועב"מים? תשדר לו מה שתרצה והוא יבחר מה לקבל. זה לא תלוי ברצון שלך אלא באמונה שלך. כי לא את מה שתרצה תקבל אבל למעלה הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. אתה בוחר לא להאמין, רק לרצות ולרצות ולרצות ולצפות שתקבל הכל. מה אתה חושב? שאתה משחק את המשחק שלך? במגרש שלך?"

"לא. אבל זה הוא שבחר לתת לי לסבול כך. עכשיו אני אראה לו שהוא הצליח. הנה אני מחכה שיראה לי שהוא זה שמחליט. אתה מפריע לי לקבל את התשובות לשאלות שלי." הוא לא היה נשמע בקו הנורמה, אבל זה לא נגע לו.

"אלירן אתה מוכן להפסיק לדבר שטויות ולתת לי לענות לך או שאתה צריך גם את ג'וני פה כדי שתקשיב לי בלי להסית? אני הסכמתי להגיע הנה אבל לא בשביל זה."

"אני לא הייתי זה ששכנעתי אותך לבוא, בני. ואתה מוזמן גם ללכת."

"אני בוחר שלא לקבל את ההזמנה. עכשיו תשתוק ותקשיב לי פעם אחת רציני, מקובל עליך?" בני לא הראה סנטימנטים לאף אדם. גם לא למצילו בעבר.

"לא, אני מעוניין שתצא. אני צריך לדבר עם ה' שלך ואתה לא נותן לי".

"אחח… תגיד לי מה נתקע עליך? מה כל השטויות האלה שבדקה אתה מצליח להוציא מהפה? סליחה, כבר עברו עשר דקות. מאז אתה רק מקשקש. אתה לא יכול לשמוע דברים רציניים? למה לא אמרת קודם? אתה בכלל נראה קצת… חולה. אולי כדאי שתנוח".

"כן? מעניין שאתה הראשון שמציע לי מנוחה… בינתיים כל מי שסביבי חושב שאני רובוט, בגלל הייעוד שלי, כמובן".

"אני… אני לא ממש מבין על מה ה… הדיבור הזה… אני רק יודע שעברת הרבה. אתה יכול לספר, אתה יכול גם לשתוק. האחד מביניהם יהיה טוב".

אלירן בחר בשתיקה. עיניו התרוצצו והתמקדו בבני ובקיר לסירוגין.

בני נשם עמוק. "אוקיי… אז… אתה מוכן להקשיב?"

אלירן שתק. עיניו מצמצו ודמעות נראו על לחייו.

"אתה מעדיף לספר?"

"לא. כי לא תבין דבר. אבל הגעתי לקו האדום שלי. ושם נפלתי. הכי עמוק שיש".

"אז מה שנפלת? אתה יכול לקום!"

"לא. אני… אני נכה כבר. אני צריך עזרה לקום… אין מי שלא התייאש ממני… אם היה אז… אז רק הוא יכול היה לעזור לי".

"החבר שלך עד הרגע האחרון לא התייאש ממך".

"כן אבל… אני לא מסוגל להגיע אליו מעמדת ה… מחזק. אני… שבור… כל כך…"

"אף אחד לא אמר לך איך לגשת. תיגש בתור חבר ואח אוהב ואיך הגדרת? שבור. זה מה שיעיר אותו יותר מכל דבר אחר."

"אני…" אלירן כבש את פניו בידיו ולחש, "אני אשם… למה ש… שיסכים…?"

"אתה לא אשם ואף פעם לא היית. איך אמרת לפני? "הייעוד שלי"? אתה לא מבין שהשתמשו בך? אתה בעצמך יודע את זה. אז תגיד לי, אלירן, איך אתה אשם?"

"לא הזהרתי אותו בזמן, הייתי צריך לראות את אליאב לפני שהתקרב אליו ו… כל ההתנהלות שלי כל השנים… אני הסתרתי ממנו הכל. למה???" התייפח בבכי. "זה לא מגיע לי כל הטוב הזה. החברים שלי… אני בוגד. למה לא שמו עלי אזיקים? למה גם האויבים שלי משתמשים בי בכפפות של משי? אני יוצא נורא בסוף, משני צידי המטבע. אני…" הוא פרץ בבכי מחודש, "כל כך…רע…."

בני הביט בו בחמלה, אבל עיניו יקדו בזעם של אמת, "אתה לא! אתה גם לא תהיה. כי… כי יש מישהו אחר שהציב לך יעד, הקב"ה. והיעד שלו הוא שתיפול, עמוק כל כך כדי שתתחשל באותה מידה. ואם תיפול לייאוש, תקום ממנו, הכי מעודד שיש, אתה מבין?"

אלירן הנהן, דמעות רותחות זולגות על פניו ומתנפצות בקו מושלם על סנטרו, ונעלמות, כלעומת שבאו. כי זה התפקיד שלהם, לשחרר את האדם מהעצב ולקדם אותו שלב ועוד שלב בשמחה ובכוח.

והוא לא התייאש, אף פעם. כי יש לו תפקיד.

"תמחה את זכר עמלק, מתחת השמיים לא תשכח". והוא יעשה את זה. למען האחים שלו, ולמען עמו.

וזה יהיה הייעוד שלו.