חשבון פתוח /5

מוישי התהלך במסדרונות בית החולים מבולבל ונבוך, הוא פגש במבטו את אחד הרופאים ושאל אותו, "סליחה, אתה אולי יודע באיזה חדר מתאשפז…" הוא הציץ בדף שבידו,"אהממ… אלירן אוונס?"

"מי אתה בשבילו?" שאל הרופא וגביניו התכווצו בחשד.

"אני…." כמה קל להגיד 'אחיין שלו', וכמה קשה לחשוב על כך כעל דבר אמיתי. פתאום משום מקום צץ לו דוד חדש ולא מוכר, חילוני, והוא בא כדי לבקרו על פי בקשתו של אביו. "אני… אני קרוב משפחה שלו…"

"תלך עוד שלושה חדרים, החדר הרביעי משמאל, חדר שבע. שם הוא נמצא."

"אהה…טוב, תודה." הוא חזר במוחו על הדרכתו של הרופא ומצא את החדר, הניח את ידו בהיסוס על הידית ואז נמלך בדעתו ודפק שתי דפיקות קלות.

"אפשר להיכנס". נשמע הקול.

מוישי נכנס אל החדר והביט נבוך אל דודו שישב על יד המיטה, ואת מי שאמור לקבל כדוד, ששכב על המיטה. נוריאל חייך אליו בחיבה. "הגעת בזמן, בוא שב."

מוישי חייך חיוך סמוק והתיישב לצד דודו שהכיר כבר מינקות. "שלום… איך ליאת?"

"היא מסתדרת, שידוכים, אתה יודע. אתה תשמע כשיהיה משהו….בוא תכיר את הדוד הכי מדהים שיכול היה להיות לך." החווה לעבר אלירן שחייך אליו בנזיפה. "הוא סתם מגזים. אני בקושי אבא!"

מוישי נדהם. "לא אמרו לי שיש לי גם בנדוד".

"נו נו, הוא חורג. רק חורג." נענע אלירן בראשו. "אבל הכי ביולוגי  שיש."

נוריאל צחק למבטו המבולבל של מוישי וחבט קלות בכתפו של אלירן. "דבר ברור!"

"בסדר בסדר. אני אזכור לא להכעיס אותך אף פעם… הוא חורג. אבל אני יותר מאבא בשבילו. ובשבילי – הוא יותר מבן!"

מוישי חייך בשנית. "מתי אכיר אותו?"

אלירן משך בכתפיו במאמץ. "מתי שרק תרצה. אולי כשאשתחרר היום בערב תבוא גם כן ותכירו. יש לו שני חברים, בחורי ישיבה בגיל שלך. והם כמוך. דתיים חרדים, עם השחור- "

נוריאל הביט בו בזעף. "אצלם זה לא כל כך מקובל, אלירן. קוראים להם חב"דניקים."

"שיהיה. פגשתי שנים כאלה בבית החולים כשנוריאל אושפז, נחמדים דווקא. לא משנה שלאחד היה זקן ג'ינג'י כמו של תיש…"

"תיש הוא לא ג'ינג'י!" מחה מוישי וצחק. "איך קוראים לבחורים?"

"בני אלטמן ונתן שטרנר, מכיר?"

"מכיר….?" שאל באיטיות ומבטו נעשה מרוחק. "לא את הראשון. את נתן אני מכיר היטב. בחור זהב. נחמד, עדין. בחור מדהים. גיבור אמיתי."

"למה גיבור?" תהה נוריאל. "מילא זהב, עדין, נחמד, מדהים…מה קשור גבורה?"

"הוא ממשפחות נפגעי הטרור. התנדבתי עם המשפחה פעם, בחנוכה לפני תשע שנים כשהייתי בן שש עשרה, אח שלו יצא למשימה בסוריה ונרצח. היה שם סיפור שלם, אמרו שיהודי רצח אותו. אולי חבר לנשק…"

נוריאל החוויר. "נרצח? על ידי יהודי?"

"כ…ן…"

"מה? מי?"

"לא יודע, נו. זה מה שאמרתי." הוא שלף את הניד מכיסו. "יש לי תמונה עם נתן, רוצה לראות? מאחוריו יש תמונה גדולה של אחיו הי"ד."

"כן! תראה לי". ביקש, ופניו נעשו לבנות יותר.

מוישי משך בכתפיו והושיט לו את הנייד."קח, תסתכל."

התמונה הייתה  ברורה. לא היה מקום לטעוית.

הוא. זה היה הוא שרצח. הוא רצח את אחיו הגדול של נתן. בידיו. וזו- הייתה המשימה הראשונה שלו כשהגיע לסוריה ואיבד זכרון. והוא. רצח. אותו.

לאאא!!!

בוווווום. הוא חש רק את חבטת ראשו בקרקע ושמע מבעד לערפל את אלירן קורא לו ואוחז בכתפו ואת מוישי והבל פיו כשגחן לעברו וניסה לעוררו.

ואז- חושך.

➕➖➗

ראשו הלם כמו במחול תופים, והוא חש חמימות כלשהי במצחו, הוא חש כאילו מישהו הניח לבנת ברזל על ליבו וניסה לפקוח את עיניו ולצאת מהערפל והחושך שסבבו אותו.

אבל הוא לא הצליח, וזה תסכל אותו מאוד. הוא ניסה להיאנח וגילה שזה לא קשה, ואז מישהו הרטיב את פניו והוא מצמץ פעמיים ופקח את עיניו.

"הו! סוף כל סוף…." נאנק אלירן, הוא ישב מולו על כיסא הגלגלים ובעיניו נזיפה ברורה. "אני חייב שתסביר לי מה זה היה ואני לא עושה לך הנחות. כמעט הקמתי כאן סוכת אבלים! כמעט מתת לי בידיים! כבר יומיים שאתה שוכב כאן, בבית שלי, חסר הכרה. ביום הראשון היית קר כמו מת ורק בנס שמואל הציל אותך ממקלחת של מים רותחים, חשבתי להכניס אותך כבר לסיר וזהו…"

מוישי מאחור פלט צחקוק לא משכנע.

"הו, אתה לא יודע מה עוד הוא תכנן…" ליאט ג'וני בקול דרמטי לקול צחוקו המתגבר של מוישי.

"אני שמח שאתה ער. אני רוצה שתספר לי מה קרה ומה גרם לך לכזו שנת עילפון שלא קמים ממנה. מה הבהיל אותך?"

עיניו של נוריאל הושפלו אל השמיכה הצבעונית והוא שתק.

"מוישי, ג'וני, צאו בבקשה מהחדר ותקראו בדרך לשמואל, בסדר?"

שפתיו של נוריאל אייתו את המילה: "למה?"

"כי הגיע הזמן שתעריך את אחיך על מה שהוא עושה למענך, בימים ששכבת ככה הוא ישב לידך שעות על גבי שעות ולא זז. רק חיפש במה לעזור ולהקל עלייך, ניסה לדבר אלייך, שיגע אותי ללכת להביא ולקנות כל מיני קשקושים שאולי יעוררו אותך. לעולם לא תבין או תדע כמה הוא התמסר. הלוואי עלי שאחי היה מתנהג אלי כך."

נוריאל הוסיף לשתוק ושמואל באותו הרגע נכנס. "נוריאל!  אל תעשה לי את זה שוב."

נוריאל דמם. עיניו עפעפו.

אלירן נעץ בו מבט קשה. "קדימה, ספר."

נוריאל החוויר, שפתיו נעו והוא לא אמר מילה. דמעה בודדת זלגה מעינו והוא פרץ בבכי. כתפיו רטטו. שמואל נבהל ומיהר לאחוז בו, "מה קרה? אתה בסדר?"

הוא לא ענה, רק התנשף. כאילו רץ קילומטרים בדקות. אלירן גלגל אליו את כיסאו, והרים בידו את סנטרו המושפל. "תקשיב לי טוב. אתה לא סיפרת מה הבהיל אותך במסיבה של ג'וני, לא סיפרת מה הבהיל בתמונה של נתן. לא סיפרת כלום. אתה רוצה שאקרא להם, לבני ונתן?"

צמרמורות עזות חלפו בנוריאל והוא נראה חולני לגמרי כשענה."לאאאא".

"אם לא תספר זה מה שאעשה, מצטער."

"לא, לאא. בבקשה…" לחש נוריאל באפס כוח. "לא."

"אז מה?"

"אלירן, אני… אני… רצחתי אותו. א-ותתו… את אאאח ששלו…" עיניו פלבלו וראשו צנח לאחור ונחבט במעקה המיטה, עיניו נשארו בוהות.

"נוריאל!!!" שניהם קפצו, שמואל אחז את ראשו של אחיו וניסה לגרום לו להביט בעיניו ואלירן היה זה שצעק, "נוריאל!"

הוא לא ענה, אלירן התקרב עד שהיה בגובה עיניו של נוריאל והוא רכן לעברו ולחש לו."תתגבר על זה, בשבילי. אני…עד שגילינו מה שגילינו, והיינו, תמיד, כמו אחים. אני…אני לא יכול לאבד אותך, אתה מבין? אני צריך שתבטיח לי שתשמור על עצמך חי. ולא רק בגוף. תחיה את החיים כמו שהם נוריאל. כי הם הכי טובים עבורך, תאמין לי!"

אישוני עיניו התכולים של נוריאל פלבלו בשנית ושמואל התרגש וצעק."נוריאל! אתה שומע אותי?"

נוריאל כיווץ את גביניו ומבטו התמקד בשמואל, ואז בחדות, לעבר אלירן.

אלירן חייך אליו חיוך לח, רטוב. דמעותיו הציפו את עיניו והוא התייפח לתוך מטלית תכולה."בבקשה…אל תעשה לי את זה שוב. אל תגרום לי לחשוב שאיבדתי אותך, כל פעם מחדש."

נוריאל השפיל את עיניו, הוא השתעל ממושכות ואז ביקש בקול צרוד, "מים…"

שמואל התנער, "צודק, זה הדבר הראשון שהיינו אמורים לתת לך אם רצינו שתתעורר." הוא הגיש לו בקבוק מים אישי ופתח את הפקק עבורו, הוא תמך בו בשעה שהתיישב במאמץ ולגם לגימה הגונה מבקבוק המים. לגימה שחיסלה את חציו של הבקבוק ואז נשם בהקלה וחייך אליהם חיוך טבעי, לא מאולץ.

אלירן שמח על החיוך הזה כפי שלא שמח מעולם, והוא חיבק אותו בחום."אני מצטער שהכרחתי אותך לספר, היה חשוב לי לבדוק שזה לא משהו חדש…אם אתה מבין למה אני מתכוון."

"כן." מלמל נוריאל. "אני מבין…" הוא הידק את אצבעותיו סביב הבקבוק המרוקן למחצה. "גם למייקל היה חשוב. היה לו תמיד חשוב שאני לא אשמור בלב. הוא…היה הפסיכולוג שלי, בהרבה מובנים."

"הוא היה יותר מזה." לחש אלירן. "גם אחרי שמת. ולפני… היה לו חשוב שאשמור עליך, רק אני לא הבנתי אותו נכון. וכשהבנתי היה מאוחר מדי…כשנפצעת, כשנבהלת מכל דבר שהזכיר לך את הימים ההם. דווקא בזה הייתי הכי פחות רגיש. אני… אני לא עברתי מה שאתה עברת. אני תמיד חשבתי שעברתי יותר. חשבתי רק על עצמי ועל ג'וני שלי באותם הימים ודרכתי לך על יבלות כואבות, אני מצטער."

נוריאל חייך והרים אליו את עיניו התכולות כים. "זה בסדר. גם אני עשיתי המון טעויות בעבר…וחוץ מזה, באמת עברת שנים יותר איומות ממני, כל החיים שלך היו בדידות ואי שייכ-"

"כן," קטע אותו אלירן בקוצר רוח, "אבל אתה היית זה שמילא לי אותם באור, אתה היית הראשון שהרגשתי אצלו שייך. ידעתי ש… שתמיד יש לי לאן ללכת בסוף כל משימה, או חופשה. היית… היית יותר מאח בשבילי. ואתה עדיין."

"שטויות. אתה ידעת את זה רק משום שאתה היית הראשון שהתחיל את הידידות בינינו. ודווקא בנסיבות טראגיות…אבל אני שמח שמה שמייקל קיווה באמת קרה. ומהר כל כך. הרי…עצם הבשורה על מותו  היא זו שהחלה את החברות בינינו, לפני זה הייתי אדם שונה, עם רגשות הכי מועטות שיש, ממוקד במטרה ובעל מבט ברזל. אתה…אתה ריככת אותי לגמרי. הפכתי לאדם שונה. בזכותך."

שמואל קטע את שיחתם. "אם תרצו שאלך, רק תגידו. אני מרגיש לגמרי מיותר כאן."

אלירן הביט בו בנזיפה. "שטויות. מה לא מעניין לשמוע מה עבר עלינו כל השנים?"

"נו, נו." סנט בו שמואל. "שום זיכרון שם לא כולל אותי בתוכו."

נוריאל חייך חיוך קונדסי, "אין בעיה. זוכר את הויכוחים שלנו על הירושה שנקבל מאבא?"

שמואל צחק, "זוכר בטח זוכר. היינו צעירים…היית בטוח שאתה בן הזקונים, החמוד והמתוק שמקבל מה שהוא רוצה לידיים. ולכן הייתי בטוח שבבוא היום אתה תקבל את החלק הכי נכבד בירושה… מצחיק שחשבנו על זה בגיל כזה צעיר. זה די אנוכי לרצות שההורים שלך ימותו כדי לרשת את הכסף שלהם, לא חושב?"

"ברור." הזדעזע אלירן. "איך יכולתם?"

"היי, " גער בו נוריאל. "נראה אותך… עכשיו אתה חלק מהמשפחה אתה לא חושב שתקבל משהו?"

"לא," ענה בטבעיות. "עד עכשיו לא הייתי. אז למה שאקבל משהו? אני מרגיש שאתם בכלל עושים לי טובה שאתם… כזה מהר קיבלתם אותי כאח. למה שאחשוב על זה?"

"חכה חכה אתה עוד תתווכח על זה הרבה… תזכור שאמרתי." אמר שמואל בשעשוע וחתם את שיחתם.

בעוד שבוע הביקור אצל ההורים שמעולם לא הכיר. המחשבה עלתה בראשו של אלירן והוא התכווץ קלות. זכר את התגובה שלו לפני שבע שנים. הוא עמד על מקומו יום לפני שנוריאל רצה להפגיש ביניהם ולא הסכים לזה. נוריאל נפגע, שמואל נפגע. גם ההורים נפגעו.

והוא?

הלב שלו בכה, ולא היה מי שישמע. לא היה מי שימחה את הדמעות שלא יצאו.

והוא נשבר.

האם זה מה שיקרה? ומה…מה יהיה אז? ימשיכו לקבל אותו כבן משפחה כשהוא מתנכר ככה להוריו?

אלירן פחד, הוא לא ידע מהם הורים, אף פעם לא היו לו כאלה, והוא לא ידע מה טיב הקשר בין אבא לבן. עם אביו החורג היה לו יחס של עובד למעביד ולא יותר.

מיהם ההורים שלו? איזה סוג אנשים הם? האם יקבלו אותו כמו ששני אחיו קיבלו אותו? האם יכעסו שלא יצר קשר שבע שנים והתנתק מכל מידע שנוריאל ניסה למסור לו?

האם יסכימו להיות ההורים שלו? להוות את הדמויות שייחל אליהם מאז היה פעוט ונדד ממוסד למוסד תוהה ומבולבל?

האם אפשר להתחיל חיים חדשים בגיל ארבעים ושתיים?

הלב יודע.