חשבון פתוח /4

הם בכו יחד, ושמואל בכה איתם. נוריאל חיבק את כתפיו של אלירן. וזה בכה  לתוך כתפו, נבוך מאחיו הבכור שרק לא מזמן התוודא לקיומו בחייו. בליבו של שמואל עלתה צביטת קנאה כשראה את הקשר החזק והמיוחד בין השניים נוריאל התנהג לאלירן כאח לכל דבר ועניין ואלירן קיבל זאת בטבעיות גמורה. בהבנה.

הוא התקרב אליהם ופנה לאלירן שפניו היו כנגדו. "אני רוצה שתספר לי קצת על עצמך. מה עברת כל השנים. איפה גדלת. באיזו סביבה, איך הרגשת, הכל."

אלירן התנתק מנוריאל ומחה את עיניו. "עלי? מה יש לדבר עלי? אדם פשוט כמוני שגדל באיזה כפר נידח עם זוג קשישים זקנים שלא ידעו מהי האהבה ואיך מעניקים אותה לאחר. אני, שגדלתי בודד ללא חברים, ללא לימודים ועמלתי קשה כדי להצדיק כל דבר שקיבלתי מהורי המאמצים. אני… שבהמשך נטשתי אותם ועברתי לגור בעיר רגילה ועבדתי קשה לפרנסתי, ורק התגייסותי לצבא האירה לי פנים ופתחה לי דלת לעולם שלא הכרתי. לעולם של לתת לעם שלך, להילחם למענו. להיות בפעם הראשונה בצד של הנותן ולא בצד של הנזקק. ואז גם… גם הכרתי את החבר הכי טוב שיכול היה להיות לי. אח בכל המובנים. זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל." הוא לא דיבר כמובן מילא אחת על המוסד ונתן לשמואל תחושה שהכיר את נוריאל בצבא.

"זה סיפור מעניין, ואיך הרגשת כל הזמן הזה?" הביט בו שמואל בחמלה.

"בדידות. הרגשה של לא שייך לשום מקום. כשהכרתי את נוריאל התחלתי לטעום מהי חמימות של משפחה… הוא נהג בי כמשפחה לכל דבר. כאח לכל דבר. הוא הציל אותי. את הנפש הבודדה שלי. לחמנו יחד באינספור קרבות ומערכות. כתף אל כתף וזה רק חיזק את הידידות האמיצה בינינו. אני לא יכול לספור כמה פעמים הוא הציל אותי ממוות, עכשיו זו הייתה אחת הפעמיים שבזכותה אני כאן ולא… אתה מבין איפה. אני גם לא  יכול לספור את כמות הפעמיים שבהן אני בעצמי הצלתי את חייו. אנחנו חייבים זה לזה הרבה. הרבה מאוד."

נוריאל התרגש ממילותיו הכנות של חברו, ששמואל ישמע מהי הידידות ביניהם, שלא יעז להציב באמצעה את כף רגלו הדורסנית. שלא יעז.

הוא חייך רפות והידק את חיבוקו סביב כתפיו של חברו.

שמואל הביט בו בהערכה."ישכוייח. הלוואי ואני הייתי זוכה, ולו פעם אחת להציל נפש מישראל. והרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו."

"נו, נו. אם לא היית עוזב ובוחר ב… בדרך הזו שלך ומתנהג כאילו שום דבר לא מותר לך, אולי גם אתה היית זוכה." העיר לו אחיו בציניות.

"אני עדיין זוכה להרבה דברים שאתה לא." השיב לו שמואל בקרירות והזכיר לשניהם את המחלוקות התמידיות ביניהם.

"מזל שאלירן לא נשאר אתנו. אחרת היית גורר אותו איתך." המשיך נוריאל להעיר.

"אלירן היה בוחר בכיף להישאר אתנו. אל תשתמש בו ובסבל שעבר לעקיצות שאתה מוציא מפיך." סנט בו שמואל. ואז הנייד שבכיסו צלצל.

"כן ברכה. מתי אני חוזר? אני מתעכב היום קצת. למה?"

"…."

"אהה. תגידי לו שאני גאה בו. אני כבר ימצא במה לצ'פר אותו."

"…."

"אהממ….אני אברר מה אפשר לעשות. אדבר עם הרב שלו…"

"…."

"אוי וי. השם ישמור! מתי? תשמעי ברכה עוד שעה אני בבית בסדר? יש לי עוד משהו חשוב לסדר."

"….."

שמואל סיים את השיחה באנחה קורעת  לב. "איפה היינו?"

"בזה שלא תגיד לי מה להוציא מהפה שלי. אני מכיר את אלירן יותר ממך ויודע יותר ממך מה טוב לו. ותאמין לי שהדיבורים שאתה עצמך מוציא מהפה עושים  לו רע."

"אם כך אולי באמת כדאי שאצא אם איני מועיל פה בכלום. אמה של אשתי נפטרה לפני כמה דקות, אני צריך למהר."  הודיע לקונית ויצא מהחדר.

עיניו של אלירן רשפו כשהביט בו. "למה? למה היית צריך לעשות לי את זה?"

"את מה? עשיתי לך טובה, תאמין לי." רגז נוריאל והתיישב על הכיסא המיותם ששמואל השאיר אחריו.

"עד ש… שהצלחתי לדבר איתו, לספר לו. אתה במשפט אחד שאתה מוציא מהפה אתה הורס הכל. חוץ מזה למה אתה מדבר בשמי? מי אמר לך שכך אני מרגיש? אולי אתה בכלל לא מכיר אותי כמו שחשבת תמיד?!"

"אלירן אתה יותר מדי מגזים. בסך הכל הבאתי אותו כדי שתכיר אותו קצת וכבר אתה… נקשר אליו יותר מדי. אני לא אוהב את זה."

"אתה מקנא בי שסוף כל סוף מצאתי משפחה? שאני מנסה למצוא חמימות, שייכות כלשהי? שאחי הבכור רוצה קצת להכיר אותי? ש…שמה? מה אכפת לך שאנסה לפתוח דף חדש בחיים שלי? מי שיש לו משפחה ותמיד הייתה לו, לא יכול להבין את מי שאין לו." דמעות זלגו מעיניו והוא הביט בתמונה שהשאיר שמואל בידיו.

"לא התכוונתי לזה בכלל…" מלמל נוריאל במבוכה. "פשוט…היחסים שלי עם אחי הם לא מהמצויינים שיש ואני לא רוצה שהוא ימצא בך את הנכון להטיף לו מוסר ולהחזיר אותו בתשובה. אתה יקר לי בכדי שאוותר. אני לא אסכים שזה יקרה."

אלירן הישייר אליו מבט חם ועיניו היו כנות. "ואם זה יקרה? מה תעשה אז?"

"אני לא יודע. אני לא חושב שזה יקרה. וגם אם…היחס שלי לא ישתנה כלפיך. אני רק…אהיה מאוכזב. מאוד."

"אני מבין. זה מקל עלי. תודה." לחש אלירן ואימץ את התמונה לליבו. הוא עצם את עיניו. "אתה צריך ללכת." לחש לו.

"למה?"

"ג'וני חוגג עכשיו. אתה צריך להיות שם. תצלם לי…" הבהיר אלירן.

"אני לא בטוח. אתה…אתה צריך מישהו לידך. שיעזור לך. שידאג לך לאוכל ולשתייה. שיבדוק כל הזמן שאתה מרגיש טוב…."

"אם אזדקק למישהו אקרא לשמואל. בסדר?" הוא נעץ בו מבט מפציר.

"בטוח? זה יעשה לך טוב?" בירר.

"הכי טוב שיכול להיות. אני צריך קצת לבלות עם אחי הבכור….וכשתחזור תבוא לכאן ותחליף אותו." הוא הביט בו במבט נבון. "אם מזה אתה פוחד – תדע שלעולם לא אביא אחר תחתיך. אם יש לי העדפות ראשונה היא תמיד תהיה אתה. תהיה בטוח בזה".  לשמוע את זה מפיו של אלירן היה הדבר הכי טוב שיכול היה לשמוע והוא עטף בזרועותיו את חברו, חיבוק חם ואוהב. "אני שמח לשמוע. תודה."

אלירן השיב לו בחיבוק ומבט מלא חיבה. "לך. אני אהיה בסדר אם אדע שג'וני מוקף באנשים שהוא אוהב. אם הוא יהיה שמח אני אהיה מאושר. תביא לי תמונות."

"אשתדל לצלם כמה שיותר בשבילך אבל הוא לא יהיה לבד יש לו שני חברים בחורים דוסים שחורים לאחד קראו…בני משהו ואת  השני אני לא זוכר אבל הוא הזכיר לי מישהו מהעבר שאני לא מצליח לזכור."

"נו, כן!" זיק של שמחה עלה בעיניו. "בני אלטמן ונתן שטרנר. איך נתן הזכיר לך מישהו מהעבר? אתה בכלל לא מכיר אותו!"

"לא יודע. אולי יש לו איזה אח גדול שירד מהדרך שלהם ועבד איתי? אולי אני אשאל אותו." הציע ואלירן התאמץ למשוך בכתפיו. "בכיף, תשאל."

➕➖➗

שמואל נכנס אל החדר בחשש וכשראה שהוא ריק נשם לרווחה והתיישב לצד המיטה. "איפה נוריאל??"

"הלך לחגוג עם ג'וני. חבל שאני לא שם." לחש אלירן בצער.

"מי זה? הבן שלך? אל תדאג אתה עוד תהיה בהרבה שמחות שלו."

"הבן החורג שלי." מלמל, "מקווה באמת שאני אזכה."

"תזכה. בטח שתזכה." הוא הסיר את מגבעתו. "אז איך אתה מרגיש?"

"טוב יותר. אתה יודע, אם לא נוריאל שעשה בי החייאה כשחטפתי התקף לב קשה מי יודע אם הייתי כאן היום."

"כן, נוריאל הוא באמת משהו מיוחד. אני שמח שאתה כאן. ברוך השם." הוא סקר את אחיו הקטן בעניין ופלט, "העיניים שלך לא השתנו אף פעם. אותו טורקיז מושלם. השילוב של הירוק והכחול שלי ושל נוריאל. אבל השיער… איך הוא הפך לשחור?"

"הוא לא הפך, אני הפכתי. צבעתי אותו כ… כחלק מההסוואה שהייתי צריך כשעוד הייתי בצבא. השיער השחור לא מסגיר את מוצאי כמו הבלונדי. בחלק מהמדינות הוא לא מתאים." הסביר במבוכה.

"ואתה לא יכול להחזיר אותו לצבע המקורי?"

"לא. אבל אני יכול לצבוע שוב כך שהוא יראה כמו השיער שהיה לי". פישט אלירן.

"ותעשה את זה?" התעניין שמואל.

"אולי. אם יהיה לי צורך." אלירן עצם את עיניו ופיהק בעייפות. "סלח לי על עייפותי".

"זה בסדר. בשביל זה אני כאן. בשביל שתישן טוב ותאכל טוב. ובכללי, שיהיה לך טוב."  אמר בעדינות.

"תודה". הוא שקע בנמנום ושמואל היטיב מעליו את השמיכה וסידר את הכרית מחתחת לראשו. הוא הדליק את המזגן על חימום. הוא חש את החיבה הרבה לאחיו הקטן וידע שיעשה כל בשבילו. תמיד.

לאחר מכן הגיע נוריאל ששב משמחתו של ג'וני ושמח שאלירן הצליח להירדם מרצונו. הוא הודה לשמואל וביקש את סליחתו על דבריו הפוגעים. שמואל חייך ומחל לו ברצון,הם התחבקו קצרות והוא נטל את מגבעתו ויצא.  ואז אלירן התעורר.

"שמואל?"

"לא, הוא הלך. זה אני". לחש לו נוריאל וליטף את מצחו. אלירן לא הבחין בפניו החיוורות.

"הוא כל כך טוב… הוא כיסה אותי היטב והדליק לי חימום ועשה הכל כדי שיהיה לי נוח נעים." מלמל אלירן ואור בעיניו.

"אני שמח שהיה לך טוב." הוא הגיש לו מצלמה. "וגם לג'וני, תראה."

אלירן דפדף בתמונות, ראה את מעגלי הריקודים שיצרו נתן ובני ופניו אורו. "כל הכבוד להם. איך שהם משמחים  אותו."

"הם באמת מיוחדים." הודה נוריאל ורק אז הבחין אלירן בצבע פניו. "מה קרה??"

"כלום. זה לא הזמן." לחש נוריאל. קולו ספוג כאב.

אלירן הרים את המיטה למצב ישיבה. "שמע, היום בערב אני משתחרר ואז אני רוצה שתספר לי מה מטריד אותך."