חשבון פתוח /3

הווילון הוסט באחת, "היי אלירן. חזרתי."

עיניו של אלירן היו עצומות ושפתיו קפוצות קלות בכאב. עור פניו היה חיוור מאוד וידיו היו שמוטות לצידי גופו בחוסר אונים, אצבעותיו לפתו את שמיכת בית החולים בחזקה, מששמע את קולו נאנק והתהפך על צידו, ממצמץ בעיניו. חיוך רפה עלה על פניו המיוסרות. "נוריאל…טוב שבאת, ניסיתי לדבר עם הרופאים אבל אף אחד לא הקשיב…" דמעות רותחות זלגו מעיניו.

נוריאל נבהל מעט, "מה קורה?"

"כלום. כאב חזק. הם לא נותנים לי מספיק משככי כאבים ואתה מכיר אותי אני לא אחד שיילל מכל זבוב. אבל… זה באמת מוגזם. זה כאב שאיני יכול לשאתו."

נוריאל החליק על זרועו. "אני הולך לדבר עם הרופאים, תחזיק מעמד."

הוא יצא מחדרו של אלירן ועצר את אחד הרופאים הבכירים במחצית דרכו. "מה קורה? אחי מתלונן על כאבים כבר שעות ואיש אינו מתייחס. אני דורש הסבר!"

הרופא גירד את מצחו. "בוא, אני אבדוק".

הם נכנסו אל החדר ונוריאל מיהר לבדוק את שלומו של אלירן. הלה שכב רפוי על המיטה ועיניו היו מכווצות בכאב. נוריאל ליטף את מצחו הקמוט ברכות, אלירן זע קלות ופקח עיניים מצועפות בדוק של דמעות, הוא נאחז בידו. "אני כבר לא מסוגל… קראת למישהו? אני מחזיק את עצמי בכח. אני חלש מאוד…"

"כן. קראתי לאחד הרופאים הבכירים, מה שמך?" התעניין ברופא.

"ארז צדוק. וכעת הבה נטפל בך, אההמ….אוונס, כן." הוא עיין בדף התלוי על מיטתו של אלירן ואז נסוג לאחור בבהלה וכיסה את ידו על פיו. "השם ירחם…" מלמל. "השם ירחם…איזו טעות…" הוא ניגש לעמוד האינפוזיה ותלש את המחט מזרועו של אלירן, מעיין במדבקה המודבקת על השקית ומוציא אותה, ויוצא מהר מן החדר.

נוריאל נטל תחבושת קצרה מאחת העגלות עם הציוד הרפואי והצמיד לזרועו של אלירן שדיממה מעט משליפת המחט. הוא תלש נייר דבק והדביק את התחבושת. "איך אתה מרגיש כעת?"

"טוב יותר, הכאב פסק. הבנת ממנו משהו?"

"לא כלום. אבל אני אשאל." הוא יצא מהחדר בעקבות הרופא הממהר. "היי, ד"ר, מה קרה? ממה נבע הכאב?"

"לא יודע אבל כנראה שטעינו בתרופה והעברנו לו לדם תרופה מאוד חזקה ומסוכנת. אנחנו כעת חושבים איך למגר אותה וצריכים חומר חזק באותה המידה."

תעשו את זה מהר, הוא בינתיים סובל." זירז נוריאל.

"קח." הושיט לו מזרק. "חומר הרדמה. זה יעזור לו בינתיים עד שנגיע עם התרופה המתאימה."

"תודה". נטל ממנו את המזרק וחזר לחדר, גוהר מעל מיטתו של אלירן ואוחז בזרועו, הוא רוקן בועות אוויר ונעץ את המזרק בווריד תכלכל בולט. אלירן הרחיק את ידו ממנו, "מה אתה עושה?"

"ששש….הירגע. זה יעשה לך טוב. תנוח." לחש לו כשנעצמו עיניו וזרועו נשמטה קדימה הוא אחז בה בעדינות והניח אותה על חזהו העולה ויורד של חברו ואחיו.

"ממ… בסדר…" לחש לו בקול מנומנם. "רק תישאר כאן איתי. טוב?"

"בטח שטוב. אני איתך ואקרא עכשיו גם לשמואל. שינה עריבה, חלומות מתוקים. מגיע לך לחלום אותם."

חיוך קל עלה על שפתיו של אלירן בטרם רפו איבריו והוא שקע בשינה עמוקה.

➕➖➗

"זה…אני חושב שזה קצת מסובך בשבילי." הודה ג'וני מקץ שעת לימוד שהעלתה חרס. ג'וני לא הצליח לחזור על החומר שלמדו והיה עייף ומאוכזב. "כבר צריך לצאת, ולא נספיק." רטן בעצב.

"לא נורא, העיקר שהתייגעת, מגיע לך על זה ישכוייח ועוד ישכוייח." החמיא לו נתן. ובני ניסה לעודד באמרו: "מה אתה חושב? שהכל לומדים על רגל אחת ועוד בעל פה? אני לא מכיר מישהו שהכין דרשה לבר מצווה בשעה. לי נגיד לקח חודשיים, לנתן חודש, כי הוא עילוי. אבל אצלך זה לא תופס. אפילו לא למדת את החומר והבנת מצויין. תהיה גאה בעצמך."

חיוך קל הופיע על פניו של ג'וני ושתי גומות חן נחרצו עמוק בלחייו הסמוקות.

"קדימה, אין זמן למבוכות, צריך להגיע לאולם כמה שיותר מהר כי הרי לא תרצה שידברו שם על בן השמחה שמאחר…" זירז בני.

"צודק, בואו נמהר." ג'וני מיהר ללכת לפניהם מיישר את צווארון חולצתו ומחליק בידו על שיערו החלק. טופח קלות על מכנסיו כדי לנער מעליהם את האבק שדבק בהם בזמן שכרע לצד אלירן השוכב על הארץ ובכה תמרורים.

➕➖➗

הרופא נכנס שוב אל החדר ובעיניו הקלה ברורה. "מצאנו תרופה שתמגר את זו המוטעית, אתן אותה כעת לאחיך, וניתן לו אותה גם בימים הבאים ואני מקווה שזה יהיה מספיק." דיווח לשמחתו הרבה של נוריאל. הרופא ניגש והעביר את התרופה דרך האינפוזיה ונוריאל ליטף בעדינות את זרועו של אלירן שהשפעת חומר ההרדמה שנתן לו כבר החלה לפוג. כשפקח אלירן את עיניו חייך אליו נוריאל בעידוד, "מצאו לך תרופה שתנקה את השפעת התרופה הקודמת, זו שגרמה לך לכאבים, בקרוב יהיה בסדר. איך אתה מרגיש כרגע?" נמנע מלספר על הטעות והרופא הודה לו בליבו על כך.

"טוב." לחש אלירן. "טוב מאוד, תודה." השפעת החומר עוד לא ממש פגה והוא היה עדיין מעט ישנוני. הוא תפס בידו המלטפת של חברו ואחיו. "מתי תקרא לאחיך?"

"לאחינו, אתה מתכוון." תיקן נוריאל.

"תגיד מה שתרצה." גיחך אלירן.

"תתכחש כמה שתרצה הוא אחיך בדיוק כשם שהוא אחי." סנט בו נוריאל והרים את הנייד שלו. "אני אקרא לו עכשיו."

אלירן התחפר מתחת לשמיכתו ורק עיניו הציצו, נוריאל משך את השמיכה למטה בהחלטיות. "אתה לא תתחבא לי בדיוק כשהוא בא, חוץ מזה שאני איתך כאן אני לא אתן לו להביך אותך, בסדר?"

"אוקיי." רטן אלירן והחזיר אליו את השמיכה, "רק תמתן אותו שלא יתרגש יותר מדי."

➕➖➗

תוך חצי שעה הוא כבר היה שם, בחליפה וכובע שחור, כאילו בא להחזיר אותם בתשובה ברגע זה. חרק נוריאל בשיניו. רק שאלירן לא יפגע ממנו, עד כמה שהוא אוהב את אחיו הוא אוהב פי כמה את אחיו הקטן וחברו הטוב.

"שלום.." מלמל שמואל במבוכה ונוריאל התקומם עליו, חשב שיהיה קצת יותר דומיננטי. קצת פחות ביישן.

דווקא לאלירן זה לא הפריע הוא אהב ששמואל לא בא בגאוות יחידה וברצון להחזיר אותו בתשובה. "שלום וברכה, ברוך הבא בוא תשב בצל קורתי הצנועה." כיבד אותו והצביע לעבר כיסא תכלכל. שמואל חייך בתודה, הוא התיישב ומחה זיעה ממצחו. נוריאל בכלל לא התכוון לכבד את אחיו הבכור ולא הציע לו מהמים שברשותו.

"שמעתי עליך רבות." הודה שמואל והתקרב ללא רשות עד למיטתו של אלירן, הלה העביר את המיטה למצב ישיבה, והושיט את ידו ללחיצה. לחיצתו של שמואל הייתה קלה וחמימה ואלירן הרגיש בנוח לנהל איתו שיחה. נוריאל שמח על כך, שמח בשביל חברו אבל התרעם על אחיו על שהצליח למצוא דרך אל ליבו של חברו.  הוא מקווה שאלירן לא ינטוש אותו לטובת אחיו. לא, אין סיכוי, אלירן נאמן לו. הוא אמנם יכול להתחבר לשמואל בקשר כלשהו אבל לעולם לא יוותר על הקשרים שלו איתו, לטובת אחיו הגדול. לעולם לא.

"גם אני. אני שמח  להכיר אותך אישית." אדמומיות פרחה בלחייו של אלירן והוא ניסה להעלים אותה בכח.

"שמעתי עליך הרבה דברים טובים, עזרת המון לאחי בשעותיו הקשות. כשהוא עבר דברים איומים ואושפז בבתי חולים – רק איתך הוא הסכים לדבר. הקשר ביניכם מיוחד בעיניי." עיניו הירוקות והעמוקות הביטו בו ברכות. "אני תמיד ידעתי שהיה לי עוד אח קטן. ההורים סיפרו לי כבר מילדות. כשאתה- אה…נחטפת, הייתי ילד קטן אבל זו הייתה טראומה בשבילי וזכרתי אותה היטב לעומת נוריאל שהיה קטן ממני והיה בערך כבן שנה-שנתיים, לא יותר. וההורים לא רצו להעיק עליו בסיפור על אח נוסף שלא ישוב. אני כבר זכרתי את התינוק שהיה לנו במשפחה וממילא לא הייתה סיבה להסתיר ממני זאת. זכרתי היטב את כל הפרשייה."

עיניו של אלירן הוסטו ממנו והתמקדו בפניו החיוורות של נוריאל שפתח את בקבוק המים שבאמתחתו ולגם ארוכות. הצבע לא חזר לפניו הלבנות.

"אני תמיד הייתי הבכור והרציני. את… את כל התמונות ילדות שהיו לנו יחד אני קיבלתי ושמרתי אותן אצלי כאילו היו יהלומים יקרי ערך. והן באמת יקרות לי עד מאוד. אבל… יש תמונה אחת שאני רוצה שתשמור אצלך." הוא פתח אלבום תמונות קטן ודק, והושיט לו תמונה צבעונית. תמונה של תינוק טוב מראה, שיערו החלק הבלונדי מגיע עד לעיניו הבהירות בצבעי הטורקיז, הירוק והתכול. הוא מחזיק בידו ספר כלשהו ומביט בו ומבט נבון בעיניו. לידו עומד אחיו בן השנתיים לבוש בקפידה ומבט של קנאה בעיניו כשהוא מביט למרכז התמונה, אל הצלם כנראה. בצידו השני של התינוק עומד האח הבכור בן השלוש ומבט גאה בעיניו כאילו רומז שכל תבונתו של אחיו התינוק מסתכמת על הדרכתו בלבד.

דמעות של געגוע עולות בעיניו של אלירן. געגוע למשפחה שמעולם לא הייתה לו. געגוע לאחים טובים שיתמכו בו. געגוע להורים אמיתיים שישמחו ויהיו גאים בו…

געגוע לתחושה שמעולם לא הרגיש. תחושת שייכות  למקום כלשהו.

נוריאל התקרב אליו באיטיות ונעץ את מבטו בתמונה. רואה את עצמו בגיל קטן כשבעיניו כל הקנאה שבעולם על תשומת הלב שמקבל האח התינוק. דמעות עלו גם בעיניו.

לו רק היה יודע אז לכמה זמן יזכה הקטן  לתשומת הלב הזו לא היה מקנא כל כך.