חשבון פתוח /19

אלירן מגיש לשולחן צלחות של מרק כתום, מדיף ניחוח של בית.

תום נושם את האוויר החמים לתוכו. מעיף בידידו מבט מודה. אוכל בזהירות. מהוסס.

אלירן מתגלגל לצידו. תוחב כף ברזל בצלחתו. "מתי אתה מתכנן לפגוש את משפחתך?"

ידו של תום, העסוקה באכילה, קפאה לרגע. "אני לא יודע. איך… איך אני יכול לנחות עליהם פתאום אחרי שבע שנים שלא שמעו ממני בקושי אות חיים?"

אלירן גומע את המרק עד תומו. רעב. "אני סומך עליך שתעשה את זה הכי טוב שאפשר". מבט אחד לצלחתו הריקה של ידידו. "אתה רוצה מנה נוספת?"

תום מסווה פיהוק בשיעול ממושך, "אין צורך. אני כבר שבע. תודה".

אלירן שותק רגע אחד, לאחריו הוא אומר. "בוא. אני אראה לך את החדר שלך. אתה מוזמן לשהות כאן כמה שתרצה. אם כי גם אני וגם אתה נעדיף שזה יהיה רק כמה ימים למנוחה גמורה ואז תוכל לחזור עם כוחות לילדיך ולאשתך".

תום מתרומם אחרי שכיסאו של אלירן מתגלגל לכיוון החדר. הוא הולך אחריו בשקט. ולאט. מאוד לאט.

אלירן נכנס אל החדר. מחווה על המיטה. "אתה יכול לנוח כעת. ויש לך כאן גם פריזר קטן. אתה יכול לשים בו מה שאתה רוצה בנוסף למה שאני מילאתי. יש כאן מקלחון וחדר שירותים. אתה יכול להשתמש בו במקום ללכת עד לחדר המקלחת. בקיצור, אני מקווה שיהיה לך נוח כאן".

תום מהנהן. חיוך עייף על פניו. "תודה. באמת אין לי מילים".

חיוך וקריצת עין. זה מה שהוא מקבל בתמורה למילותיו. אלירן מתגלגל חזרה למטבח. נותן לו פרטיות.

תום נכנס לחדר המקלחת. חייב להתרענן. חייב. לאחר דקות ארוכות הוא יוצא. רענן ורטוב. עייף הוא נכנס למיטה. מתעטף בשמיכה עד למעלה מראשו. שוקע בשינה.

שנת ביעותים.

"אתה תשלם על זה!!" לוחש לו קול זועם, זדוני בחלומו.

דמויות רצות מול עיניו. הוא רואה סכין, מרוחה בדם. "אל תשכח מה מונח על כף המאזניים".

הוא רואה את הילד שלו. מעונה, צורח. "אבאאא…."

הוא מנסה להושיט ידיים. לחבק אותו. והוא נעלם. מתפוגג.

ותחת רישומי הזעקה הזו הוא קם, מיוזע. מגלה את אלירן יושב על יד מיטתו. עיניו דאוגות. מלאות חמלה. "מצטער שנכנסתי. צרחת חזק כל כך, הייתי חייב לבדוק שאתה בסדר".

תום משפיל עיניים. "אני בסדר… תודה על הדאגה".

אלירן הגיש לו כוס תה לוהטת. "קח, תשתה. זה יעשה לך טוב".

תום לוגם בזהירות. נרגע לאיטו. "תודה לך על המסירות… אני לא במצב נפשי טוב כרגע. ו… יקח לי זמן להתאושש. ואולי אני אשאר אצלך יותר זמן עד שאבריא נפשית, אני רוצה שהילדים שלי יזכרו אבא חזק ויציב. ואם זה בסדר מצידך…"

אלירן מחייך אליו בחום, "ביתי פתוח בפניך. מתי שרק תרצה".

תום נבוך, "אני… אה, תודה לך…"

אלירן קורץ לו בעינו, מתרומם. "תנסה לחזור לישון. אני חושב שאתה צריך את זה".

תום מהנהן, מחייך רפות. טומן את פניו עמוק בכרית. מרגיש איך אלירן מכסה אותו בשמיכה העבה. שומע אותו מדליק חימום ומאחל לו שינה נעימה, ואז הוא נרדם.

קרני אור של בוקר חודרים מבעד לחלון החדר. הוא ממצמץ, פוקח עיניים זהירות ליום חדש.

מישהו נכנס אל החדר. מזכרת מימים רחוקים. "דני!"

דני מחייך. מתיישב על כיסא לצד מיטתו. "אז לא שכחת אותי. מפתיע".

הוא מתיישב. מבולבל. משפשף את עיניו מקורי השינה. "איך הגעת לכאן?"

דני צוחק. "באופנוע".

תום מנענע בראשו בחוסר הבנה. "איך ידעת… ש…"

דני מעמיד פני מאוכזב. "אז כן שכחת אותי. אני יודע כל דבר. אינך זוכר?"

"איך אפשר בכלל לשכוח אותך…" אומר תום במין הומור ונשמע לעצמו מריר ואירוני. "מאיפה ידעת? מה אתה יודע?"

"הכל". אומר דני ומביט עמוק לתוך עיניו. "ואני חושב שאתה צריך לחזור".

תום בולע רוק. מעמיד פני לא מבין. "לחזור לאן?"

דני נאנק לרגע. "למשפחה שלך. לאשתך ולילדים שלך. הם חיכו לך מספיק זמן. אל תיתן להם לחכות עוד".

תום משפיל עיניים. "אני לא יודע איך…"

דני טופח על שכמו קלות. "תעשה את הכי טבעי שלך. איך שאתה מרגיש".

תום מחייך חיוך עקום. "אתה יודע שאני לא נוהג לחשוף רגשות".

דני מניד בראשו. "ובכל זאת", הוא משתהה, "זו המשפחה שלך".

תום נשען על הקיר. "אני אדבר עם… עם אשתי… ונראה".

מסתבר שזה לא היה רעיון טוב. אשתו צעקה עליו, פרקה את תסכולה. ובסופה של השיחה היא הודיע חד משמעית. "אני רוצה לפרק".

הוא רעד בכל גופו, "ל… לפרק מה?"

"את הכל תום. את הכל. את הנישואים שלנו. את המשפחה שלנו. את הכל. והילדים נשארים אצלי. אני לא אקח את הסיכון שתיעלם להם לעוד שבע שנים…"

והיא ניתקה.

משאירה אחריה רסיסים שהיו פעם צורה של לב נושם. והוא כבר לא גסס. הוא מת. יחד עם הנשמה שלו.

הוא נעל את דלת החדר שהקצה לו אלירן והרשה לעצמו להתפרק.

והוא, כל מה שעוד נשאר ממנו התפרץ בבת אחת לבכי חסר מעצורים. הוא טמן את פניו בכרית. מתייפח.

החיים שלו נהרסו. בידי אחיו.

ומי יבין, ומי ידע. ויפענח, את גודל הקושי ותמידות המלחמה. אם לא מי שנמצא שם בחזית, וידו קצרה מלהושיע.

"אני מפחד עליו". שח דני לאלירן. "הוא לא עונה הרבה זמן. והוא נעל את הדלת".

מפתח צץ בכף ידו של אלירן. "קח. רזברי. ותיזהר על תום, הוא קצת שביר. ושונה מאוד ממה שהכרת בעבר".

"הספקתי להכיר בזה. תודה". הוא נועץ את המפתח בחור המנעול.

"אני מחכה לך כאן. בכוננות. אם קרה לו משהו, או יקרה, אל תחשוש להזעיק אותי".

דני מהנהן. נכנס. שקט מתוח מקבל אותו, השקט שלפני הסערה.

תום שוכב על גבו. בוהה במבט לא יציב בתקרה.

דני מנסה, "תום… אתה בסדר? דאגתי לך".

תום לא משיב לו. דמעה אחת חצופה חומקת מעינו. נוגעת בשפתיו.

מלוח. כואב.

דני מתיישב על קצה מיטתו. שולח את ידו. מלטף קלות את כתפו.

"דיברת עם אשתך?" הוא שואל בקול נמוך.

תום עוצם עיניים בחזקה. מהנהן.

"ומה היא אמרה?" קולו שקט.

"ש…היא…רוצ…רוצה לפרק…" הוא לוחש. מגמגם. גרונו צורב. שורף מכאב.

דני מבין. נושך שפה. כואב בשבילו. "אני מצטער".

תום לא עונה. הוא מפנה אליו את גבו.

דני משהה את ידו על כתף חברו. "אני רוצה שתדע… שאני תמיד איתך. אני כואב עליך".

תום נושף. הדמעות יורדות מעיניו. שוטפות את פניו.

דני יוצא בשתיקה. עוצר לרגע. "אני יוצא כדי לתת לך פרטיות. אם תרצה אותי או את אלירן, רק תגיד".

תום שותק. דני נאנח ויוצא מן החדר. אלירן מקדם את פניו. "מה איתו?"

דני משפיל עיניים. "שבור. אשתו רוצה להתגרש".

אלירן כוסס את ציפורניו. "טוב, אפשר להבין. אבל…"

"זה לא הזמן להצדיק אחרים. אנחנו צריכים להיות כאן בשבילו".

"אתה צודק". מאשר אלירן. נושף בתסכול. "אלו החיים…"