חשבון פתוח /17

דפיקות על הדלת. נתן מיהר לפתוח, בני שינה תנוחה על הכיסא המרופד עור.

סקאי עמד בפתח, חיוכו חיוור. "היי…אני באתי כדי…"

נתן הניח אצבע מזהירה על פיו ופתח את הדלת לרווחה. סקאי פסע פנימה והנהן בהבנה. הוא ניגש לבני ונענע קלות את כתפיו.

בני פקח עיניים נסוכות שינה. כשהבחין בו חייך אליו.

"בני…" מלמל סקאי במבוכה. "אולי תלך לישון על מיטה?!"

נתן התקרב גם הוא. "הוא צודק, בני. יש לי מיטה עבורך. תישאר לישון אצלי. אבל אני לא מוכן שתישן לי על כיסא באמצע המטבח. זה תופס לי מקום שאין לי," חייך חיוך מבודח, זיק של שעשוע בעיניו.

בני פיהק והתרומם. "מה…" מלמל מתנודד כשיכור. נתן מיהר לאחוז בו והוביל אותו בעדינות לחדרו. מפנה אותו למיטה שליד הקיר. בני קרס עליה ומשך אליו את השמיכה.

סקאי התחייך מהצד.

"מה?" הביט בו נתן, מתיישב על מיטתו-שלו. "הוא עייף. מובן, לא?"

"כן, מובן". לחש סקאי והתיישב על המיטה שבני שכב עליה. מביט בפניו הדוממות. השלוות.

טלפון צלצל. בני קפץ ממיטתו, מבולבל. מוציא את הנייד מכיסו, "כן…?"

"אויש סליחה. אתה ישן?" התנצל אופק ממעמקי ליבו.

"כבר לא". מילמל בני. ממורמר.

"אתה שומע? דיברתי עם הדוקטור המנתח. הוא הסכים לנתח את נתן תמורת סכום "סמלי", כמו שהוא קורא לזה…שילמתי לו הכל ובמזומן. אתה יכול להכין את החבר שלך. הוא בטח ישמח. סיפרת לו?"

"את האמת שרציתי שזה יישאר בהפתעה אב-"

"אתה נורמלי? הוא צריך להתכונן נפשית ופיזית לזה!" נחרד אופק זוהר.

"אז… אתה אומר להגיד לו". ניסה בני לוודאות.

"בוודאי!"

"אוקיי. מתי בדיוק זה יתקיים?" בירר בהחלטיות.

"עוד שבועיים. הוא יתאשפז ארבעה ימים לפני כדי להתכונן ומיד אחר כך יתחילו לנתח אותו ואני מקווה שבעזרת האלוקים הוא יבריא ויוכל לעמוד על שתי רגליים בריאות. עוד תרקדו יחד בחתונות. עו-"

"תירגע אופק. ממך הייתי מצפה לקצת יותר שליטה עצמית".

הוא לא ידע שגרם לאופק להסמיק כרגע. בועז שלח לעברו מהשולחן מולו מבט תוהה כשואל מי הוא זה מעבר לקו אשר גרם לו להסמיק כך. אופק עשה את עצמו מעיין בספר עב כרס. "אני מבין, אני מבין".

"נכנסת לדמות הפסיכולוג?" שאל בני וגרם לו לקשקש באצבעותיו על הלחצנים ולשים אותו בטעות. ממש בטעות על רמקול.

"מה???" שאל אופק, חסר אונים.

"נ-כ-נ-ס-ת- ל-ד-מ-ו-ת- ה-פ-ס-י-כ-ו-ל-ו-ג-?-" מרח בני את מילותיו. כל המשרד שמע, אופק הסמיק כעת עד תנוכי אזניו.

אחת עשרה זוגות עיניים תוהות למחצה – מבודחות למחצה – צוחקות למחצה נתלו בו. אופק התרומם בהפגנתיות.

"אני מממן לך ניתוח יקר מאוד ואתה יורד עלי?" רצה להבין.

"איך קלטת?" שאל בני, משועשע. כעת שמע מעבר לקו את הצחוק שבקע מפי כל הסוכנים שבחדר. "מה זה, אתה באמצע מופע ולא ידעתי או שאתה מספר בדיחה? אפשר גם לשמוע?"

הצחוק הלך והתגבר. אופק התעצבן. "אתה הבדיחה בעצמך!" סנט בו.

בני צחק בשחרור. "הוווו, זה כבוד עבורי".

אופק התנשף. "גם עבורי. לא כל כך קל להיות הפרזנטור שלך".

שוב שאגות צחוק. "יאללה מה אתה רוצה ממני?" שאל בני בלי שום גינונים.

"רק רציתי לבקש ממך להכין את נתן לניתוח, אבל עזוב באמת, מה אני מתחנן".

בני גיחך, "משכנע נורא, טוב, חייב לסיים, ביי".

אופק הטיח את הנייד בשולחן מתעלם בהפגנתיות מפיו הפעור של אביב גפן. סוכן רכרוכי… הרהר בזעם.

בני הסיט את השמיכה ממנו בעליזות. סקאי ונתן החליפו מבטים תמהים.

נתן התקרב. "בני? אתה בסדר?"

בני חייך אליו באושר. "את זה אני צריך לשאול אותך".

"מה?"

"יש כסף, נתן! יש מימון לניתוח שלך ואתה הולך להתאשפז עוד שבוע למשך ארבעה ימים עד לניתוח!"

נתן נאלם דום. עיניו גדלו באי אמון, זוהרות. "באמת?"

"באמת באמת". עודד בני את הבטחתו. "אני לא שקרן!"

נתן ניער את ראשו באי אמון. "מאיפה?"

"אופק מימן. אחד, זה באמת קרה בגלל המוסד, כל מה שעברנו, עם אלירן ותדהר וכולם… ושתיים כי הלכתי לתאר את הפורצים שהגיעו לבית של אלירן". סיכם בני בעליצות.

דמעות של אושר עלו בעיניו של נתן. אושר שלא יכול היה להכילו. "אתה עשית את זה בשבילי?"

בני הנהן.

"ואני התנהגתי כל כך מגעיל אליך ודיברתי אליך דוחה… בני, זה לא מגיע לי. בכלל לא".

בני ניגש אליו, מניח יד על כתפו ומביט הישר לתוך עיניו. "זה. מגיע. לך. אתה שומע אותי? רק לך. רק. לך. חוץ מזה שהכסף כבר הועבר לידיו של הרופא המנתח. אל תדאג. רק תתכונן נפשית ופיזית ואת השאר אעשה אני".

נתן הנהן ובלע את רוקו במאמץ. "אני… המילה תודה היא כל כך פעוטה לעומת ההרגשה שלי, אתה מבין?"

בני הנהן בהבנה ושלח אליו את זרועותיו. "בשבילי זה יספיק".

נתן חיבק אותו בשמחה ובהתרגשות. "תודה! ממש תודה!"

סקאי חייך וקרץ לבני.

"אני וסקאי כבר קבענו שסקאי ישהה איתך לפני הניתוח ואני יהיה איתך לאחריו".

נתן נשך את שפתיו בקוצר רוח. "אני מחכה לזה. אבל למה אתה לא יכול להיות לידי לפני הניתוח?" שאל באכזבה.

"יש לי…. פגישה עם מישהו… זה נורא חשוב". פניו של בני סמקו במבוכה.

"לא נורא". קלט נתן את מבוכתו ובושתו. "תודה על כל מה שעשית ושאתה ממשיך לעשות למעני. שהקדוש ברוך הוא ישלם לך את שכרך בכפל כפליים".

בני הרים את ידיו. "אני באמת לא עשיתי הרבה. תודות תמסור לאופק ואלירן, שניהם שילמו את הניתוח שלך. כל אחד חצי". בני שלף נרתיק אדמדם וקטיפתי והושיט לו. "והם גם העניקו לך את זה".

נתן פרם את הקשר בקצה הנרתיק במתח והתרגשות. שני כרטיסים היו שם. אחד שחרחר עם אותיות לבנות והשני מוזהב עם אותו צבע למילים הכתובות עליו : נתן אשר שטרנר.

הכרטיסים הללו היו כרטיסי אשראי.

הוא התנשם. "זה רציני זה?"

בני הנהן בחיוך. " כן. אופק אמר שזה מגיע לך על שהיית אמיץ ולא צרחת מכאבים. אלירן אמר שמראש לא היית אמור בכלל להיכנס לסיפור. ואם נכנסת זה בגללי ובגללו. אז… על הכרטיס השני גם אני שילמתי". חיוך מבויש עלה על פניו. וזה לא התאים לבני האמיץ והרציני. בכלל לא.

"אבל למה?"

"אתה לא צריך להסתיר את זה שאין לכם שום דבר לאכול בבית. שהילדים צמאים ומורעבים. שנגמר לכם החשמל והמים כי לא שילמתם החודש. ומזל שעוד אוויר נשאר לכם ו -"

"וגם זה בקושי". השלים סקאי.  והוציא ארנק מכיסו. מכניס את ידו ומוציא מעטפה. "וזה ממני. לחודשים הקרובים".

ערימת שטרות עטופים גומיית גומי צהבהבה.

נתן פתח את פיו ורק ציוץ נשמע ממנו. לבסוף הצליח להוציא משפט שלם מפיו. "אני לא יודע… מה לומר".

בני צחק, "עזוב מילים. הכי הולם אותך השקט".

הם חייכו.

נתן תחב הכל לכיסו. חיוך מאושר על פניו. "תודה. תודה על הכל".

בני הביט בו במבט רציני, "יהיה לך הרבה זמן להודות. אל תקדים את המאוחר".