חשבון פתוח /16

הם שתו בדממה, עד ששימי, אחיו בן השתיים עשרה של נתן, הופיע בפתח. מפהק.

נתן פנה אליו בהפתעה, "למה קמת?"

שימי התמתח, "שכחת שיש בית ספר?"

"לא שכחתי. אבל רציתי לתת גם לכם יום חופש". הסביר נתן. "אתה יכול לחזור לחדר שלך".

"מעולה, כי היה היום מבחן, ממילא לא ידעתי כלום… זו בקשה או ציווי?"

"אז זה לא היה היום הנכון לתקוע בו חופש, נו, ניחא. תשלים את המבחן הזה."

"נראה לך? עד שהצלחתי להיפטר ממנו אני אחזיר אותו אלי בכח? מה, השתגעתי?" שימי צחקק. "מה יש לאכול?"

"לחם," מלמל נתן. "בתיאבון".

"ממש," גיחך שימי, "צריך לעשות קניות, נתי".

"כן?" נתן נשא אליו עיניים מצפות, "מהכסף של מי בדיוק?"

שימי נתקע. "מ… הכסף של… אבא ואמא?"

"כן? שרשומים לנו ערימות של חובות בבנק? אבא התפטר מהעבודה לפני שבועיים ואמא לא מסתדרת לבד. וחוץ מזה היא לא תחזור לעבודה בקרוב. לא עד שתשתחרר מההלם שלה. תסתדר שימי. ואני מקווה למצוא עבודה בקרוב".

שימי הביט בו במרירות, "מי ירצה לקבל אותך עם כיסא הגלגלים שלך?"

"בסדר, דוד אברהם מגיע בשלישי לשמור עלינו ונדבר על מה נעשה הלאה. אולי תגורו אצלו חלק מהילדים והחלק השני אצל הדודה מינה.."

"אין סיכוי. איציק ירד עלי, ומני ימשוך לי בציצית… אני לא הולך אליהם".

נתן נעץ בו מבט קשה שבני לא הכיר, ואמר, "אף אחד לא שאל אותך. וזו לא בחירה שלך".

"ומה עם בר המצווה שלי עוד שבועיים?" קונן שימי במרי.

"אולי נעשה בבית הכנסת. הגבאי יסכים למחיר זול יותר. הוא היה חבר טוב מאוד של אבא". הציע נתן. "עכשיו תאכל לחם,"

שימי חיטט במזווה. "נגמר הלחם, אתמול הקטנים גמרו".

"אז תאכל עוגה משבת…" המשיך נתן להציע.

"ממש 'אם אין לחם תאכלו עוגות' אה?" גיחך בני ברוח טובה.

"איכס, היא כבר יבשה ובלי טעם. כבר עדיף לצום". התלונן שימי והתיישב על שרפרף. "השבעה נגמרה שלשום?"

"כן," לחש נתן.

"יופי, אני אלך ליוני ולגד. בטח להם יש מה לעשות". קפץ שימי.

"עוד לא נגמרו הלימודים, שימי. תאכל כבר ותחזור לחדר שלך".

"כן". מלמל שימי. "ממתי הוא היה שלי? לא שמתי לב שהוא הפך לפרטי. בינתיים אני יודע שישנים שם עוד שניים".

"שימי…" נתן הגיע כבר לקוצר רוח.

"בסדר, אז אני אלך. תגיד את זה ככה…אני לא מבין למה לדבר על כל החיים כשהחבר שלך לידך. חסר לך צרות? גם כל השכונה צריכה לדעת אחר כך מה הולך לנו בבית?"

"החברים שלי הם לא החברים שלך. אצלנו אין עניין לפרסם כל חצי מילה בראש חוצות, ברור? עכשיו תצא לי מהווריד כבר, אוקיי?!"

"חשבתי שהתרגלת שנעוצים לך דברים בוורידים…" מלמל שימי והביט בעוינות בבני.

"שימי!" נתן הרים את קולו.

"בסדר. עדיף חברים שמרכלים מאשר חברים שמכניסים אותך לסכנות ואתה יוצא מכל מאבק על כיסא גלגלים ועטור תחבושות". אמר שימי בחצי דרכו אל החדר.

"שימי!!!" הוא כבש את זעמו. "מספיק!"

בני היה אדום כפרי בשל ומכווץ לתוך עצמו. נתן חמל עליו. שימי נכנס לחדרו. נתן התקרב לחברו ולחש, "הוא קצת ממורמר מאז ש… אתה יודע. והוא לא מפסיק לרגע להיות ציני. אז… זה לא משהו אישי נגדך. תבין אותו. עוד לא יצא מהאבל ובר המצווה שלו עוד מעט, והיא לא תהיה כפי שציפה. מצטער על זה".

בני התעשת, העביר יד על פניו. "זה בסדר. אתה… סיפרת לו על…? על כל זה?"

נתן השפיל את מבטו. "מצטער. הייתי חייב עזרה ותמיכה. יש לי בית שלם על הגב. ברגע. בחיים לא למדתי להיות אמא ואבא גם יחד. אז…ביקשתי עזרה והוא בתמורה ביקש לדעת הכל. סיפרתי לו, ניסיתי להשמיט, אתה יודע, אבל בסוף גם את זה הייתי חייב לספר".

בני נראה כמהרהר. "מותר לך לספר. מותר לך לקבל תמיכה. זה  בסדר. והוא גם צודק בסופו של דבר. זה אני שהובלתי לכל הצרות האלה. אם כבר, אני זה שצריך להתנצל בפניך".

"אין לך על מה. אתה עשית אחרי זה מספיק. ואני סלחתי כבר מזמן. גם לי היו כמה טעויות". הוא נטל את שתי הכוסות והתגלגל לכיון השיש. בני הביט בו במבט לא ברור. "חבל שטרחת. הייתי קם להחזיר בעצמי".

נתן גיחך, "שאתה תפנה כלים מהשולחן? ימות המשיח!"

בני חייך במבוכה, "צודק, זה יותר מתאים לך".

"הגיע הזמן שתבין שיש דברים שאתה לא חזק בהם". הצטחק נתן.

"בסדר, אני מודע לרובם". נכנע בני.

"וגם זה בזכותי".  חייך נתן בסיפוק.  לא מניח לו.

בני חייך אליו בחזרה, והם המשיכו לשבת בדממה.

"מה עם סקאי?" לחש נתן פתאום, "למה לא שומעים ממנו?"

"מה?" תמה בני לרגע, "אה…הוא בסדר, אני חושב".

"רק חושב?" תהה נתן.

"כן…אני לא ממש דיברתי איתו לאחרונה, רק הפניתי את אלירן אליו".

"ולמה זה?" המשיך נתן לתהות.

"כי… הם תפסו את הבוס, תדהר, שהוא חבר ילדות מאוד טוב של סקאי. הם צריכים את סקאי לחקירה, בנוכחותו יש מצב שהוא יפתח את הפה". מלמל בני בהרהור.

נתן החוויר, "אתם לא נורמלים כולכם, הוא יהרוג אותו כפשוטו!"

בני חייך אליו חיוך חסר ביטחון. "זה גם מה שאני אמרתי לאלירן אבל הוא הרגיע אותי שיהיה בסדר, תדהר כבול ולא מזיק. יש שם סוהרים דרוכים לכל רחש חשוד ואלירן אמר שאם סקאי רק יבקש הוא יסכים להיכנס איתו".

נתן בלע את רוקו, מהורהר. "אני גם רוצה להגיע לשם, להיות איתו".

"למה? כדי שיהיו שם שניים על כיסא גלגלים?" ניסה להתבדח.

נתן תלה בו מבט פגוע. הוא מיהר להתנצל, "סליחה, לא התכוונתי לפגוע".

"בטח". מלמל נתן במרי, "אתה לא מתכוון לשום דבר שאתה עושה, נכון?"

המילים האלה, כמו חיצים משוננים, פגעו לו במרכז ליבו. פניו התעוותו בכאב. הוא שתק.

נתן לא התנצל, גם הוא נפגע. הוא התגלגל על כיסאו לכיוון הדלת.

"לאן אתה הולך?" קולו של בני שקט, מרוסק.

נתן לא הבחין בגוון קולו, והרשה לעצמו לענות בציניות לעגנית, "לאיפה שאתה מפחד ללכת, בני הגיבור והחזק. אהה… אופס. שכחתי. אתה מפחד מערבים ותדהר הוא סוג של ערבי סורי. נו, נו. חבל שלא הלכת למישהו שיטפל בבעיה שלך".

בני הקשיב לו. המום ומיוסר. הוא הסתובב ועשה את עצמו מכין כוס תה או קפה. האמת הייתה ששני המוצרים האלה נגמרו. זו לא הייתה תדמית טובה.

נתן העיף לעברו מבט תוהה משהו. "מה קרה שהשתתקת?" קולו הפך לפתע לקולו הרגיש והקשוב. בני לא הלך שולל אחרי קולו.

הוא הוסיף לשתוק.

נתן נאנח והתגלגל לעברו. השיש היה רטוב. לא נשפך עליו מים. כן נטפו עליו דמעות.

עיניו של בני היו אדומות ונפוחות, הוא ניסה להסתיר אותן בידיו.

נתן הבין שטעה. טעה נוראות. הוא משך את זרועותיו של בני מפניו והושיב אותו חזרה על הכיסא. בני לא התנגד. גופו היה רפוי וחלש. לא הייתה בו היכולת להתנגד.

נתן התקרב אליו עד שכיסא הגלגלים שלו פגע בכיסאו של בני, או יותר נכון בברכיו של ידידו. בני לא אמר מילה. עיניו הושפלו אל הארץ. שותקות. ים של פגיעות עמד בהן. יגון בעיניים החומות.

נתן הניח יד על כתפו. "אתה שומע אותי? אני מצטער".

בני לחש במאמץ. "זה בסדר. אתה צודק. אני סתם ילדותי ותלותי. אתה לא אמור להצטער על כך. אני אמור לתקן את זה. סליחה".

נתן בהה בו בזעזוע. "אתה? אשם בטראומת ילדות מאיימת? אתה ממש לא!  אני טעיתי. ואני רוצה שתסלח לי".

בני הנהן. "אני לא אחזור על זה שאתה לא אשם. אז אני סולח לך".

נתן התנשם בהקלה, "תודה לך בני".

בני לא ענה, הוא מחה את עיניו. "פגעת בנקודות הכי חלשות שלי. הרסת אותי מבפנים ובנית אותי בו זמנית".

נתן השפיל את עיניו. "גם אתה פגעת לי נקודת תורפה. במשהו שאתה עצמך גרמת לי".

בני פורץ בבכי. "אולי תפסיק להזכיר לי את כל החטאים שעשיתי מאז ומעולם? שכחת עוד כמה". פלט בציניות מרירה.

נתן התגלגל לצידו וליטף בעדינות את זרועו השמוטה. "אני מצטער".

בני שתק, הוא עוצם את עיניו. כמו בסרט נע עברו מול עיניו כל אירועי היום האחרונים, רודפים זה את זה במהירות מסחררת. הוא אחז בראשו ועצר את האירועים באחת. שלווה פשטה בגופו, בפניו, הוא שקע בשינה מתוקה.

נתן שניסה לנענע את כתפיו וגילה שנרדם, נכנס לחדרו, הוציא שמיכה דקה וצמרירית וכיסה אותו ברכות. "אתה לא אשם". לחש לו "אתה הכי טוב שיש. ואני אוהב אותך נורא, אני גם שמח שנהיינו חברים. אני תמיד כאן כדי לתמוך בך. אל תשכח את זה אף פעם".

חיוך קל פשט על פניו של בני והוא מלמל משהו מתוך שנתו.

נתן היה יכול להבטיח שהוא אמר, "גם אני אוהב אותך".

הוא חייך. במחשבה שנייה רצה שבני ישן על מיטה מוצעת ונעימה, אבל חשש להעירו. מי יודע אם יצליח לישון אחר כך. יש האומרים שאחרי בכי רב הופכים עייפים. אולי זה נכון. אולי לא.

➕➖➗

"אבא, איפה אתה? כבר הרבה זמן שאתה לא בבית. אני בכלל לא זוכר איך אתה נראה. רק כשהייתי בן שנתיים היית. ואמא כל הזמן מראה לי תמונות שלנו ביחד.  אמא בוכה כל הזמן ואומרת שאתה סתם מזמין צרות לעצמך. אני לא יודע מה זה אומר אבל זה דבר רע שהיא אמרה עליך, אני בטוח. אבא אני אוהב אותך ממש, ומתגעגע. אפילו שאני לא זוכר אותך אני יודע שאתה אבא טוב וחמוד כי זה מה שאדם אמר לי להגיד לך, אז אמרתי. הוא אמר שזה באמת נכון והוא לא אומר סתם אז הסכמתי להגיד לך את זה. האנשים כאן שמצלמים אותי אמרו שאם אני יצליח לשכנע אותך אז באמת תחזור. ואני מחכה לך. רציתי לשאול אם זה שאתה לא בא זה עונש שכשהייתי תינוק אני בכיתי וצעקתי והפרעתי לכם לישון כל הזמן? כי אם כן אז תדע שאתה יכול לחזור כי דווקא עכשיו אני הולך לישון מוקדם ולא מפריע. אמא רוצה שהסלון יהיה ריק כדי שהיא תוכל לבכות בשקט והיא לא רוצה שנשמע. היא מחכה תמיד שעה עד שכולם נרדמים. אדם וספיר תמיד נרדמים, כי אדם כבר בן שתיים עשרה והוא גדול וספיר היא בת חמש והיא קטנה. אדם צריך כח ללימודים הקשים שלו וספיר סתם נרדמת כי היא צריכה כח לבכות ולצעוק חזק. אני לא ממש גדול אבל גם לא הכי קטנצ'יק, אז אני נשאר ער ובבוקר אני אומר לאמא שחלמתי שהיא בוכה ואומרת את מה שהיא באמת אמרה. כשאני אומר לה היא בוכה שוב מולי. ובכלל לא מתביישת.  אז הפסקתי לשקר לה ואני מבטיח שאני יותר לא יעשה לה כואב בנשמה כי זה לא יפה. רק תחזור אבא, ואני מבטיח שאני יהיה הילד הכי טוב שיש. אז אתה מסכים לחזור?" התמימות זעקה מעיניו הילדותית של בן השמונה. קשה היה להתעלם ממתיקותו ולשונו המצחיקה והחכמה כל כך.

עיניו של תום בהו במבט מעט משועשע בבנו שלא זכה לראות כיצד הוא גדל. דמעות סימאו את עיניו. הוא שמט את ראשו על השולחן וגעה בבכי. היה כל כך רוצה לראות את בנו גדל ונהיה חכם ומבין, הוא נראה מדהים, עיניו כחולות ועזות מבט יותר משל אדם, שפתיו ורודות ורחבות כאילו מרח עליהן אודם. המון נמשים קטנים מעטרים את לחייו בצפיפות. גוון עורו לבן חיוור. דוגמן מושלם. הוא לא זכה לראותו כך במציאות. הוא אמנם דומה מאוד לאדם שלפני שבע שנים אבל גם שונה, ויפה יותר. מתוק יותר, וחכם יותר ממה שהיה אדם בגילו.

ספיר? הוא לא יודע מי היא. היא בתו הקטנה, זה ברור. ובטח גם היא ירשה את הגנים היפים שלו ושל אשתו. רק הלואי והייתה לו תמונה שלה. אין ספק שאשתו בחרה את השם המושלם ביותר עבור ילדתם. וכמו תמיד בטח אביה עזר לה לבחור את השם. ואולי גם אמה.

אלירן הביט בו בפנים חתומות. קולו רך ומטעה. "מה אתה אומר? תראה איזה מותק הוא. כל כך רוצה שתחזור אפילו שלא זוכר אותך. הבן הכי טוב שיכולת להעניק לעצמך, תשאיר אותו לגדול יתום שאביו בחיים אך אינו בסביבה? לא תענה לבקשתו שהגיעה ממעמקי ליבו?"

תום הביט בו וסינן בארסיות, "לא כדאי לך להתעלל בי. אני מסוכן כשאני כועס". ידו האחת הייתה אזוקה לשולחן. השנייה משוחררת והוא נופף בה באיום.

קולו של אלירן היה קר כקרח כשאמר. "אני יכול לצוות על כך שיאזקו את שתי ידיך. אל תעשה זאת לעצמך. חם מאוד בימים אלו. אתה צריך יד כדי למחות את הזיעה ממצחך".

פניו של תום אדמו מחרון, ידו התרוממה והכניסה אגרוף עז לתוך פניו ההמומות לרגע של אלירן.

דמות שלא הבחין בה קודם התקדמה אליו מאחור וחבטה בעזרת משהו כבד בראשו, אולי היה זה כיסא. הוא איבד את הכרתו.