חשבון פתוח /15

נתן פקח את עיניו, בני ניגש אליו והוא עצר אותו בידיו. בני נדהם, "מה קרה, נתי? אתה עוד כועס עלי?"

נתן לא ענה, אבל מבע פניו אמר הכל. שהוא כעס, ולא מעט.

בני נשך את שפתיו. "אני יכול לדעת לפחות למה?"

נתן משך בכתפיו באי רצון, "אני רוצה שתלך, עשית מספיק. אני יכול להסתדר לבד".

בני חש פגוע מעט, "עשיתי מספיק טוב, או מספיק נזקים?!"

"עשית מספיק משניהם, ואני כבר יכול ורוצה להסתדר לבד, תודה לך על הכל, באמת, אבל אני כבר לא זקוק יותר לעזרתך".

בני לא רצה למתוח יותר את החוטים, אז הוא לחש, "להתראות", ויצא מהבית.

ברגע שיצא, קם נתן ממיטתו עולה על כיסא הגלגלים. הוא נטל את תיקו שנשאר ארוז עוד כשהיה בבית החולים, בדק שאחיו עדיין ישנים, ממילא לא ישלח אותם ללימודים. גם להם מותר להתאבל קצת. הוא יצא מהבית, מקפיד לנעול את הדלת אחריו.

➕➖➗

"אז מה אתה רוצה שאעשה? תגיד לי אתה!" נשף דני הלר, סגנו של הרמס"ד, בכעס ותסכול.

"שתגיד לרמס"ד היקר שלנו שיפנה קצת מהזמן שלו לחקירות של כל השותפים באירוע, יש עוד גורמים שמסתובבים חופשי!!!" צעק אופק על הסגן.

"מי ראה אותם?" חקר דני ואופק נשם לרווחה. כשדני חוקר סימן שהוא מתכוון לשתף פעולה.

"רק בני אדלמן, בחור הישיבה. הם פרצו לבית של אוונס בשעה שהיה שם".

"אז תביאו אותו לחקירה, אני אשאל את יואב אם יוכל לפנות זמן, וניפגש".

"סגור".

➕➖➗

בני התיישב על גדר נמוכה, מליט את פניו בידיו ובוכה. נתן נפגע מפולשנותו. הוא לא רצה להודות בזה שאביו הכה אותו, אבל למה? והוא רק ניסה לעזור. ובסוף יצא זה שהרע. נתן לא נהנה בקרבתו ורצה שילך. אבל למה? ה', למה?

יד כבדה הונחה על כתפו, איש קירח עם משקפי שמש שחורים שהסתירו את עיניו.

"עזוב אותי," לחש בפאניקה, "מה אתה רוצה?"

"תירגע," אמר לו האיש בקול רך. "אני לא מתכוון להרע לך".

"אני לא רוצה להיות בקרבתך," אמר ישירות, "עזוב אותי". כיסה את פניו בידיו. רועד.

"תן לי לדבר איתו". אופק צץ מבין השיחים, "לך תארגן את חדר 1 לחקירה".

"מה אתם רוצים ממני?" מלמל בני בפחד,  כשהאיש הסתלק, "לא עשיתי כלום".

אופק נטל את זרועו המכסה את פניו בעדינות, ולחץ אותה קלות בהרגעה. "באמת לא עשית כלום. אנחנו רק זקוקים לעזרתך".

"לא רוצה…אני לא רוצה לעזור לאף אחד…" בכה בני. "תעזוב אותי".

"מה אתה הכי רוצה?" ביקש אופק לדעת, קולו נינוח ורגוע.

בני התנשף. "כסף. הרבה כסף, לניתוח של נתן. אי אפשר לעשות אותו כי אין לי מספיק כסף. ואני האדם היחיד שאכפת לו".

"אני אשלם לך את הניתוח, ובתמורה תבוא לתשאול. איך זה בשבילך?"

"ממש לא. אני לא לוקח כסף מאף אחד. אני לא מקבל מתנות חינם". לחש בני.

"אבל זה תמורה שווה," מחה אופק. "למה לא?"

"אני…אני צריך לחשוב". מלמל בני.

"אין לנו זמן, " אופק היה לחוץ. "אם אתה רוצה שנתפוס את מי שפצעו אותך בפריצה לבית של אוונס אתה חיב לבוא לזהות אותם, או לחילופין, לתת לנו תיאור שלהם. התיאור שנתת לאלירן לא מספיק בשבילנו, מבין?!"

בני התנשם. "אני אבוא, אבל אתה תשלם".

אופק לחץ את ידו, "סגור".

➕➖➗

"איך הם היו נראים?"  שאל החוקר, "הפורצים שפצעו אותך?"

בני פשפש בזכרונו, "אני לא כל כך זוכר. אני חושב שהפנים שלהם היו מכוסות…הם היו בגובה ממוצע, אחד היה קצת יותר מלא, היה אחד צולע, אני זוכר…" הוא הכה על מצחו, מנסה להיזכר. אופק, מהצד, טפח על שכמו. "קח כמה זמן שאתה צריך, תיזכר בהכל".

בני התכנס לתוך עצמו, "אהה…היה לאחד מהם מצית בצבע כתום נראה לי…"

"זהו?" שאל החוקר שרשם הכל על דף. "אתה לא זוכר עוד משהו?"

"לא, אני לא חושב". מלמל בני, "נראה לי שזהו, לא ראיתי הרבה, איבדתי הכרה מהר, אחרי שהם קשרו אותי לכיסא. הם גם הקפידו להתרחק ממני, שלא אראה את פניהם".

"טוב, אני מודה לך על המידע. אלירן מחכה לך בחוץ, הוא רוצה לדבר איתך".

"אוקיי, אז…בסדר תודה". בני התרומם, ניגש לאופק. "אל תשכח מה שהבטחת".

אופק הנהן. "אל תדאג, מתי שתבקש, תקבל".

בני יצא מהחדר. אלירן חיכה לו בחוץ, ליד שולחן צדדי. "היי, חיכיתי לך".

בני חייך, "שלום".

אלירן הרצין, "תשמע, אני צריך ממך טובה".

"איזו?" תהה בני.

"אתה יודע איפה החבר שלך?" שאל אלירן. נראה לחוץ ומוטרד.

"איזה חבר?" בני הציץ בנייד שלו, נתן לא מתקשר, רוצה שקט ממנו.

"סקאי הזה, אנחנו זקוקים לו".

"מה הוא יכול לעשות שאתה לא?" בני לא אהב למסור פרטים על קרוביו.

"קודם כל, ללכת". חייך אלירן והצביע על כיסא הגלגלים.

"ואחר כך?"

"החבר שלו, תפסנו אותו. אבל הוא לא מוכן לדבר מילה. רק סקאי שלך יכול לעזור בזה".

"אתם נורמלים? הוא יהרוג אותו!!!" הזדעזע בני.

"לא, הוא לא. אין לו נשק והוא עצור אצל השב"כ. ממה אתה פוחד?"

"סקאי לא יאהב את זה". פסק בני.

"אבל הוא יסכים". אמר גם אלירן בטון יודע כל.

"לא בטוח". פקפק בני, "הוא טיפוס די עדין, לא מתאים לו מרדפים, פושעים ושוטרים וגנבים, אתה מבין?"

"הוא יעשה את זה. בכך הוא יציל את העם שלו". אלירן היה נחרץ.

"לא יודע. למה שלא תשאל אותו?" הציע בני.

"בדיוק בשביל זה אני רציתי להיפגש איתך," חייך אלירן במתיקות. "אני צריך את המספר שלו".

"תקבל גם את הכתובת".

➕➖➗

אחרי שסיים את השיחה עם אלירן, הוא חזר את הדרך עד לביתו של נתן, בתקווה שזעמו של זה שכך. הדלת הייתה נעולה. הוא פתח אותה בעזרת המפתח שנתן העניק לו עוד כשהיה חולה וסמך עליו, ונכנס פנימה.

הבית קידם אותו בשקט מבורך. הוא דפק קלות על דלת חדרו של נתן ונכנס.

החדר היה ריק.

לאן יכול היה נתן להיעלם בכזו שעה מוקדמת של בוקר? הוא יהיה חייב ללכת ולחפש אותו. מי יודע לאן הלך ומתי יחזור. והוא דואג לו. כשהוא בסערת רגשות הוא עלול לא לשים לב לפרטים, ועם כיסא הגלגלים – זה נורא מסוכן. בני יצא החוצה. הוא החל לחפש את נתן וחייג לנייד שלו.

חמש צלצולים. שבע. עשר. כמעט ניתק כשנתן ענה לו, קולו לוחש.

"בני? זה אתה..?"  הוא נשמע במצוקה.

–"כן, נתי. מה קרה? איפה אתה?"

"בחורשה מאחורי הבית…" לחש נתן וניתק. בני מיהר לשם. מוצא את כיסא הגלגלים זרוק לצד אבן גדולה, חברו שכב מטר משם, נאנק. שרוט. חבול.

הוא מיהר להתכופף לצידו, בוחן את פניו השרוטות ועיניו הדומעות. הוא תחב את זרועו מתחת לגבו של נתן והקים אותו בעדינות. נתן נאנק בכאב. בני נשך את שפתיו, הוא עזר לו להתרומם והושיב אותו חזרה על כיסא הגלגלים. אחר התיישב על הסלע לידו. ועיניו מביעות חמלה והזדהות, "לאן רצית ללכת? איך זה קרה?"

קולו של נתן נשבר קלות כשאמר, "רציתי קצת… להתאוורר, לנקות את הראש מכל המחשבות והכעסים, הבלבולים… ואז נסעתי כאן, מהר, ומכל המחשבות וההרהורים, לא שמתי לב לאבן הזו, הכיסא התהפך ועפתי אחורה. חיכיתי שמישהו יבוא ויראה. בכלל לא חשבתי שלקחתי את הנייד איתי עד שהתקשרת… תודה לך".

הם חזרו לביתו של נתן. בני הכין קפה לשניהם, שלו היה חזק. נתן ביקש בשבילו יותר חלש ועם הרבה מים רותחים. הוא התיישב ליד השולחן והניח את הכוסות המהבילות. נתן לגם מעט ונשם עמוקות. רגעים חלפו עליהם בשתיקה עד ששאל:

"אבל אני לא מבין, למה? התנהגתי אליך כל כך מגעיל, ודיברתי אליך דוחה. אז מה פתאום דאגת לי, וחיפשת אותי? אתה הרי…נפגעת. אז איך הצלחת להתעלות מעל הפגיעות הזו ולדאוג לי באמת?"

בני חייך אליו חיוך רחב, עיניו מלאות אמון וחיבה. הוא הניח את ידו על כתפו של חברו. הביט עמוק לתוך עיניו ואמר: "נתי, חבר זה לא אחד שאתה שוכח בסופו של יום, חבר זה לא סתם אדם שמבלה איתך רק בנעימים. חבר זה אחד שגם ברגעים הקשים שלך הוא איתך, ומבין אותך, ולא שופט אותך אף פעם. בחברות יש גם דברים פחות כיפיים וחוויתים, החכמה היא להתעלות מעל כל הרגשות השלילים. אם אתה חבר נאמן, אכפת לך מהשני, ופחות ממך. תגיע למדריגה יותר גבוהה אפילו מ"ואהבת לרעך כמוך". תאהב את החבר שלך יותר מעצמך, ואז בוודאי תסכים להתעלות מעל הפגיעות ולאהוב אותו גם כשקשה ולא נראה לך".

נתן השפיל את עיניו. "עוד לא הגעתי למדריגה. אני עוד בתהליך…"

בני הצטחק קלות. "כולנו בתהליך, אם לא, לא היינו כאן".

נתן העלה על פניו חיוך רפה. "אבל מאיפה לך לדעת? אתה דיברת את כל הנאום הזה על עצמך, מאיפה לך מה האחר מרגיש?"

בני צחק צחוק מתגלגל וחזר אל כוס הקפה שלו.

ידידותם נחתמה באש ובמים. בדם ובלב. ואף דבר לא יכול להעיב עליה. לעולם.