חשבון פתוח /14

"יש לך כח?" שאל בני בשנית. הוא דאג לחברו יותר ממה שהראה לו.

"אמרתי לך שכן". חזר נתן והמשיך להתגלגל על כיסא הגלגלים, עיניו בערו מסקרנות, "לאן אתה לוקח אותי?"

"סבלנות, מותק, כבר תראה". סנט בו בני בשעשוע, נהנה לצפות במצבים הילדותיים של חברו הטוב.

נתן השתתק והניח לבני להוביל את ידיות הכיסא אל המקום שחפץ. בסופה של הדרך מצא את עצמו בפתחו של בית מפואר ורחב מימדים. "מה זה?" נפעם, "ממתי יש לך כאלה בתים מפוארים?"

בני חייך חיוך צופן סוד, "מישהו אמר שזה שלי?"

נתן הזדעזע, "פרצת?"

בני נפגע עד עמקי נשמתו, "ככה אתה מכיר אותי?!"

נתן החריש, נבוך. "סליחה, צודק. אני מצטער".

בני חייך אליו חיוך מפוייס, "זה בסדר. לא לשם כך התכנסנו".

"מי זה אנחנו?" מלמל נתן בבלבול. "על מי עוד אתה מדבר?"

"חכה חכה". לחש בני כממתיק סוד. דופק על הדלת.

סקאי פתח את הדלת בחיוך, "ברוכים הבאים, הכיבוד בפנים".

נתן הביט בו נרגש, "סקאי! כמה זמן שלא ראיתי אותך! מה קורה?"

סקאי התכופף אליו וחיבק אותו בחום. "גם אני שמח לראותך, נתן. קדימה, כל ההפתעות בפנים". הוא אחז בידיות הכיסא והוביל אותו אל השולחן העמוס בכל טוב, שם חיכה לו האדם האחרון שציפה לפגוש. "המשגיח! אבל אמרו ש…"

יוסף המשגיח חייך בשעשוע, "שהתפטרתי, נכון. אבל חזרתי. בסופו של דבר האדם מבין שזה המקום שלו".

נתן הסמיק וגלגל את עצמו לראש השולחן, "אז באת כדי…"

"כדי להשתתף בתכנית של שני החברים המוכשרים והמסורים שלך". צחק המשגיח.

"אהה…תודה…" פניו סמקו עוד יותר. בני חייך ומשך לעברו כיסא מאחד הכיסאות שסבבו את השולחן, הוא התיישב ליד נתן וחבק את כתפיו. נתן נשען עליו.

סקאי שלף את כינורו והציב אותו תחת סנטרו. בני נטל רמקול והפעיל אותו בלחיצה. נתן בהה נדהם סביבו. "תזהר לא לבלוע זבוב". העיר המשגיח והוא סגר את פיו בנקישה.

"תתכונן", לחשש בני לצידו ונתן התמקם מחדש על הכיסא. סקאי פרט קלות על הכינור והמנגינה החלה, המשגיח כיבה את האור, והאווירה הייתה קסומה.

בני התחיל לשיר, ונתן הביט בו בעיניים לטושות מתמהון. בני שר? ממתי? ימות המשיח!

הוא ניסה להקשיב למילים:

כשהאור מהעולם ירד
כשהחשיכה סגרה מכל צד
כשהעלטה הסתירה הכל
ואתה נשארת באמצע, לבד
וחיפשת משהו שימלא את החור

נתן הביט בבני בחיוך דומע ונשען על זרועותיו. בני העביר את הרמקול לידו השנייה.

לרגעים חשת שאתה עם עצמך
כשהיה לך קר, הרגשת לבדך
היית סגור, לא ניתן לפתיחה
לו רק היית זוכר את מי שתמיד למעלה
היית מתמודד טוב יותר עם הנפילה למטה

נתן ממש התייפח. בני הושיט לו מטלית והוא קינח את עיניו והניח את ראשו על כתפו התומכת של חברו. המשגיח הביט בהם מהצד בחיוך מלא חיבה.

אבל נפלת, וכשנפלת מדי עמוק
כבר לא היה מי שיוציא אותך
יסיר מעליך את כמויות העפר
היית כמו החמור שנתקע מטה
ורק הוא הרים את עצמו בכוח הרצון

נתן השתעל בחוזקה ובני טפח על גבו. נתן לחש, "זה….זה מדהים!"

בני חייך, "זה לא נגמר…חכה בסבלנות".

רק תזכור שיש מי שאיתך
ותתמלא בעידוד, כח ושמחה
תזכור שהכל מכוון אליך מלמעלה
שאף דמעה לא זלגה לשווא
שיגיע היום, והאור עוד יפציע
יאיר עליך יותר מעכשיו

נתן עצם את עיניו, מתחבר למנגינה, סקאי נהנה מהתרשמותו.

וגם אם זה קשה
לא רק ה' איתך
יש לך חברים וקרובים
שלכל מקום הולכים איתך
גם אם לא תמיד יחד, וזה לא נראה
בתוך ליבך הם לעולם נמצאים, תומכים בך

נתן העביר מבט אוהב על חבריו. בני ליטף את גבו בעידוד.

אל תשכח על מה גדלת
אל תנסה להכחיש כמה מכות קיבלת
על ימין ועל שמאל וגם בכח הדיבור
וכל מילה עקצה ועקצה שוב ושוב

נתן השפיל את מבטו ובני העביר יד מחזקת על כתפו. "אל תתרשם. זה קורה לכולם".

יש טוב והוא גם גלוי
"ואין רע היורד מלמעלה"
כשתשנן זאת לעצמך כשתהיה כאוב
תתמלא מוטיבציה ותמיכה

נתן התנשם והתנשף, נראה היה שהוא מפנים את הדברים.

יש טוב בעולם,
ואיתו מגיע הרע
באותה חבילה, באותה נשימה
אבל אתה בוחר על מה להסתכל
יש חצי כוס שהיא ריקה
ואתה תתמקד בחצי הכוס המלאה
תחשוב ותבין, תשמע ותשכיל.
ותקבל תמיד תמיד, רק הצלחה.
עם ישראל קיים לנצח, גם אם בייסורים
והאמונה היא שעמדה, במבחנים הקשים…

"נו, מה אתה אומר?" שאל סקאי מיד שחדל מלנגן. הם הביטו בו, ראשו היה שמוט על חזהו, והוא נשם נשימות עמוקות וקצובות.

"תודה רבה!" צחק המשגיח, "תראו מה עשיתם, הוא השתעמם כל כך שהוא נרדם".

הם צחקו ביחד. בני הזיז קלות את זרועו של נתן כדי לבדוק  עד כמה עמוקה היא שנתו, ונתן הרים את ראשו בעייפות ולחש לבני, "תחזיר אותי הביתה, אני עייף".

בני חייך אליו ברוך, "הנה, בוא נלך". הוא אחז בידיות הכיסא והסיע אותו לעבר הדלת, נתן שמט את ראשו לאחור ונרדם בשנית. "אני מצטער". מלמל בני לסקאי המאוכזב, "הייתי צריך לחשוב על זה שהוא יהיה עייף אחרי שהוא עשה כל היום פיזיותרפיה וגם התאמן הרבה". הוא הניח את ידו על מצחו המיוזע של חברו, "מסכן," לחש בחמלה, "הוא מותש".

סקאי נטל שמיכה צמרירית והגיש לו, "קח, קר בחוץ, שהרגליים שלו לא יתקררו".

בני לקח אותה בתודה, "אני מאמין שאחרי שינוח קצת הוא ירצה להודות לך".

"גם אני מקווה. תודה שהבאת אותו, וגם תודה לך," פנה אל המשגיח. "שהסכמת לבוא ולהשתתף".

המשגיח חייך, "תודה לכם על ההזמנה, וגם על המסירות לחברכם. אין לי ספק שהוא זכה בכם כחברים".

בני וסקאי חייכו במבוכה. בני כיסה את נתן בשמיכה הצבעונית, ויצא מהבית.

הוא הגיע לביתו של נתן מהר משחשב, נכנס בשתיקה, הבית היה דומם ושקט. הוא נכנס לחדרו של נתן וכיבה את האור, גלגל את הכיסא לעבר המיטה, ואז ניער קלות את נתן ותמך בו כשעבר לשכב במיטתו. "לילה טוב, נתי. חלומות נעימים".

נתן מלמל מספר הברות קטועות מתוך הנמנום ששקע בו, ועצם  חזרה את עיניו.

בני ליטף את זרועו ברכות. נתן נע מעט, נרעד ממגעו. בני העביר אצבע עדינה על השריטות שעל הזרוע. נתן קפץ את פיו בכאב. באמת הגיע הזמן שמישהו יטפל בשריטות האלה, לא ייתכן המצב  שהן ישארו כך, ללא טיפול מתאים…

הוא קם אל ארון התרופות ומצא בקלות יחסית תחבושות משחה לחיטוי. דבק רפואי, ולקח גם מים בבקבוק שתייה. ניגש חזרה אל נתן והחל לחטות בעדינות את הפצעים. נתן פקח את עיניו, ומבט מזוגג מכאב עלה בהן. אך הוא נשך את שפתיו בכח כדי לא לצעוק, ותחת זאת הוא העלה דמעות בעיניו. בני חשק את שיניו אך המשיך וחבש את כל הפצעים והשריטות כשהוא תוהה מתי הספיק נתן לקבל אותם.

נתן האדים ונשף באיטיות את האוויר שכמעט התרוקן מריאותיו. בני סיים לטפל בפצעיו והשקה אותו בזהירות מבקבוק המים. "תודה לך…" לחש נתן מתוך הכאב שהתעמעם.

"בבקשה, אבל… תגיד לי, מי עשה לך את זה?" היו אלה פצעים מכוערים, נראה היה שנעשו בכוונה.

נתן השפיל את מבטו, "זה לא משנה".

"בטח שכן! אפשר להגיש עליו תלונה," מחה בני בזעזוע.

"לא," לחש נתן. "לא, כבר אי אפשר לעשות כלום. וזה  גם לא יקרה עוד".

"למה?" תהה בני.

"ככה…" מלמל נתן ודמעות זלגו מעיניו. "כי הוא… נפטר כבר…"

בני קלט מיד, "אבא שלך?"

נתן התייפח לתוך כפות ידיו. בני ליטף את גבו ואמר, "אני מצטער,"

נתן לא ענה, הוא הסתובב לצד השני ובכה חרש. בני סובב אותו חזרה אליו ומחה באצבעו את הדמעות שעל פני חברו, "אתה כועס עלי?"

נתן נענע את ראשו לשלילה, "אני… מעדיף להיות לבד…"

בני הובך, "בסדר. אני אצא לסלון ותקרא לי כשתהיה יותר רגוע". והוא יצא.

כמה שעות אחר כך נכנס בני חרש לחדרו ומצא אותו ישן בתנוחת חצי ישיבה – חצי שכיבה, בידו הייתה אחוזה תמונה ובה נראה אביו, עליז וצוחק. הוא אחז אותה קרוב לליבו. כמו פחד לאבד אותה, או את הרגע. בני נטל את התמונה בעדינות והניח על השידה. השכיב את נתן על המיטה, כיסה אותו בשמיכה, היטיב את הכרית מתחת לראשו ויצא מן החדר.