חשבון פתוח /10

הסלולרי של נתן צלצל. הוא התנצל בפני הנוכחים וענה לשיחה. פניו הלכו וחוורו, כשניתק את השיחה, הוא התנודד על מקומו בחוסר יציבות. בני מיהר לאחוז בו מאחור, "מה קרה, נתן? אתה מרגיש טוב?"

"לא…" לחש נתן, הוא קרס על הרצפה ופרץ בבכי, "זה… לא יכול להיות".

בני חיבק את גופו הרועד, מרגיש את הצמרמורות החולפות בו, הוא הידק את זרועותיו סביבו. הטלפון הסלולרי צלצל שוב. לא היה בכוחו של נתן לענות. בני ענה במקומו.

"נתן? רק שכחתי ליידע… הלוויה תצא מחר ב – 10:00. אוקיי?"

"זה לא נתן. זה חבר שלו, הוא לא יכול לענות כרגע… הלוויה של מי?"

"איזה מין חבר אתה שאתה לא יודע? אבא שלו נפטר היום בבוקר, התקף לב".

פניו של בני חוורו באחת, הוא שמט את הסלולרי על הארץ, ומשך אליו את נתן שפרץ בבכי מחודש. "אתה… אתה לא מבין, היום זה האזכרה של יחיאל. אבא… הוא לא עמד בזה. כל שנה הוא לא עמד בזה. אבל אף פעם זה לא הגיע להתקף. בטח לא להתקף שהוא מת ממנו…"

בני חיבק אותו בשנית, מלטף את גבו הרוטט. "היום האחרון של האדם מגיע, כשהקב"ה מחליט. אבא שלך עלה שלם בכל המובנים. אין לך מה לבכות את מותו. טוב לו שם, למעלה". נתן הרים אליו עיניים סומאות מדמעות, מהנהן. שואב את כל הכח והתמיכה.

מוישי קרס על ברכיו לצידם והניח יד משתתפת על כתפו של נתן, "בוא, נתן. יש לך עוד אחים בבית. וגם להם אין אבא. בוא נלך לעודד גם אותם. אני אארגן לכם ארוחת ערב להיום. בני? תעזור לי?"

"בוודאי". הוא התרומם ואחז בידיו של נתן שהתרומם גם הוא, "נלך".

נתן בהה בו ברפיון חושים, הוא הלך אחריהם כלא שייך. הלום ומבולבל. הם הגיעו לביתו של נתן, הוא נכנס וקרס על הספה הלבנה, אוסף אליו את ברכיו, מכווץ. אחיו הקטנים צהלו לקראתו. "נתן! נתן!"

הוא לא ענה להם.

בני התיישב לצידו ואחז בכתפיו מביט עמוק לתוך העיניים המוכות, "נתן. תהיה חזק. בשבילם, בשביל אמא שלך. בשבילי. בשביל אביך המנוח. בעיקר בשבילך. אתה יכול להבטיח לי את זה?"

דמעות רותחות זלגו על לחיו, הוא התייפח בבכי. בני חיבק אותו חיבוק אמיץ וחם. מעביר ידו על הגב הרוטט. "אני הולך לעזור למוישי להכין ארוחת ערב. אם תרצה להצטרף רק תגיד". מבטו נדד לעבר השמיכה שנתן משך לעברו. "גם לישון יעשה לך טוב. תישן, תנוח, תאזור כוחות. מי כמוני יודע כמה תזדקק להם מחר".

נתן הנהן ונשכב על הספה, מתכסה עד למעלה מראשו בשמיכה. תוך דקות אחדות שקע בשינה עמוקה. כשבני ומוישי סיימו להכין את ארוחת הערב ולהושיב את הקטנים לארוחה הם שקלו האם להעיר את נתן לאכול גם כן, או לא.

"הוא אכל מהבוקר?" שאל מוישי בהרהור.

"לא. את האמת, שכשיצאנו מהישיבה הוא אמר שלא הספיק, ושיאכל בחזור…"

"אז…שנעיר אותו? תסתכל עליו. הוא נראה מיובש, הלחיים שלו אדומות כסלק".

ובאמת, לחייו האדומות של נתן בלטו על רקע פניו החיוורות. בני ניגש אליו ורפרף קלות על פניו, "נתן… בוא תאכל משהו, שלא תרעב. אחר כך תחזור לישון".

נתן העווה את פרצופו כשחש במגעו של בני על פניו והסתובב על צידו במחאה. בני לא הניח לו והעביר יד על גבו, "נתן… קדימה. קום".

"אני עייף כל כך…" לחש נתן, "אולי יותר מאוחר. אבא אמור לחזור ו…" פניו חוורו.

מוישי נשך את שפתיו בחרדה. רק כעת עיכל נתן את המציאות שאביו לא יחזור עוד. בני התיישב לצידו, חובק את כתפיו. "אתה תתרגל למציאות הזו נתן, ואז זה יהיה יותר קל, עבורך ועבורינו".

נתן נשא אליו עיניים דומעות ושואלות.

"כן. גם עבורי זה קשה, ועבור מוישי. עבור כולנו". הוא שלח יד עדינה ומחה את הדמעות הזולגות מלחיו של חברו.

נתן משך באפו, ניסה לא לבכות בגבורה. הוא עמד בכך בדיוק דקה ספורה בטרם פרץ בבכי שבור וחסר מעצורים.

פניו של מוישי התעוותו בצער וכאב. בני גם הוא לא נשאר אדיש. נתן היה מופתע לגמרי כשנחנק בתוך חיבוקו האמיץ של בני.

"אני איתך תמיד". הודיע בני חגיגית והידק את חיבוקו.

נתן השתעל, "אוקיי, אוקיי, אין צורך להגזים…"

מוישי התחייך, "יופי. אז קדימה, בוא לאכול.  שמעתי שלא אכלת מהבוקר".

נתן בלע את רוקו, מהנהן, "זה נכון האמת… מה הכנתם?"

"צ'יפס, חביתה, סלט, תפוחי אדמה ובטטות אפויות ופיתות, ויש גם חומוס מה תרצה?" מוישי לבש את דמות המלצר והתייצב חגיגית במטבח.

"אני במקומך, הייתי בוחר בהכל". צחק בני ונתן חייך, את חיוכו הראשון לאותו היום,"אז… יאלה, תביא הכל".

מוישי אירגן להם צלחות עמוסות בכל טוב והם התיישבו לסעוד את ליבם. אחיו של נתן פינו את הצלחות בשתיקה ונכנסו אחד אחד למיטתו. נתן התיישב על שרפרף נמוך, כמנהג אבלות.

"הם ממש רובוטים, האחים שלך. איך שהם מתארגנים כך, בשקט וביעילות". החמיא בני כשבת צחוק על פניו.

"כן," הסכים נתן בלאות. "הם מקסימים".

"גם אתה מקסים!" החמיא מוישי. נתן משך בכתפיו. מגיש את הכף הגדושה לפיו. משכל את רגליו, שותק.

"הדרך שלך לקבל את הדברים ולעכל אותם, יפה בעיניי". הוסיף בני.

"היא לא יפה ולא כלום. אני לא מקבל את זה אחרת או שונה ממה שמישהו אחר במצבי היה מקבל את זה, והדרך שלכם לעודד אותי, רק מרגיזה אותי יותר".

"טוב…" מלמל מוישי, "אז לא…"

"יופי. טוב יותר ככה". סינן נתן מבין שפתיים מכווצות ודחה את הצלחת מעל פניו, "אין סיכוי שאצליח לאכול משהו היום".

"למה?" בת צחוק עלתה על פניו של בני, "כי אתה לא יכול לעכל?"

"זה לא נושא לצחוק עליו". סנט בו מוישי.

"בסדר בסדר. גם לצחוק אסור לי?" מחה בני בזעף.

"זה לא הזמן, וזה גם ממש לא מתאים עכשיו, כשעוד רק מעכלים".

"אז מה נעשה? נשב ונייבב כמו צמד ילדות עם צמות? בשביל מה?"

מוישי נאנח, וחזר לצלחתו, נתן בהה בתמונת אביו שתלתה בסלון, מזכרת מימים יפים שהיו ולא יחזרו עוד. הוא מחה את זווית עיניו. הוא מלמל את מילות הברכה האחרונה, והתרומם ממקומו, "טוב, תודה לכם, אני חושב שסיימנו כאן".

"למה אתה רומז?"

"שאתה יכול לחזור לביתך, ובני יכול לחזור לישיבה. אני כבר אסתדר".

"נראה לך שאני נוטש חברים בצרה? מה אני נראה לך, אה?" בני העווה את פניו בעלבון מעושה.

"כמו אחד שאני חייב להתרחק ממנו לזמן הקרוב, אם לא בא לי לפרוץ בצחוק מול הקבר של אבא שלי בלוויה מחר". ציין נתן בלי טיפת הומור.

"אתה רציני?" הפעם לא היה צריך להעמיד פני נעלב, כי היה באמת כזה.

"אני חושב שכולנו יודעים מי הרציני מבינינו". המשיך נתן בהבעה תמימה כביכול.

"מה שנכון, נכון". משך מוישי בכתפיו. "יש דברים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם".

"אין בעיה, אז להתראות לכם. הבנתי את הרמז". נסוג בני אל הדלת.

"נתראה". לחש נתן. הוא התקרב אליו ורק שפתיו נעות "ו,,. תודה לך, על הכל".

בני חייך בצניעות, "עזוב עשיתי מה שהיה עלי לעשות, תהיה חזק,  נתן. אתה יכול".

נתן השפיל את עיניו, "אם אתה כל כך בטוח… אז, אוקיי".

בני הצדיע, "בהצלחה".

"בטח, המפקד". חיוך שני עלה על פניו של נתן והאיר את פניו כשנסוג אל פנים החדר, מעודד בהרבה.