חשבון פתוח /1

סיפור חדש בהמשכים!!!

אור הזרקורים הופנה לפניו החלקות של הנער החוגג כעת את יום הולדתו השלוש עשרה, היום שבו הוא מגיע למצוות, על אף שאביו החורג לא אהב את הרעיון הוא נאלץ להסכים לו אחרי שהוזכר האב הביולוגי ושאיפותיו והאב החורג הודה שמייקל דן, האב הביולוגי, היה מאושר לראות את ברק השמחה ששרה בעיניו התכולות כמים, של הנער ג'ון. כמובן עד שהוצע לו לפקוד את קברי הוריו. אלירן, אביו המאמץ לחש לו, "הם לא אשמים שאינם יכולים להיות איתך ברגע המרגש הזה, לך תשמח אותם, תעדכן אותם אתה. אני בטוח שהנשמות שלהם ירדו לכאן כדי להשתתף בשמחתך הגדולה." ג'ון חכך בדעתו. הוא לא אהב את עולמם של המתים הוא ניסה לדבוק באנשים החיים, אז מה פתאום שילך לקבר של אביו, שמה מונחת שם? גופה. זה הכל. גופה חסרת חיים שתהפוך בעוד כמה שנים לעפר ולא יזכר ממנה מאומה. למה לו להלחיץ את עצמו ולפלס דרך בין המצבות?

'למה?' ענה לעצמו, 'כי יש לך אבא שגידל אותך במסירות אחרי שאמא נפטרה ונפטר בקרב, ואביך המאמץ שניסה להציל את חייו בחירוף נפש עומד ומפציר בך להסכים. ואם לא בא לך לבד, בקש שיבוא עמך. ללכת אתה תלך בכל מקרה.'

שפתיו של ג'וני נסדקו לחיוך קלוש והוא הנהן בראשו, "בסדר אבא, נלך."

השמחה האירה כעת בעוצמה כפולה על פניו של אלירן והוא כרך את זרועו סביב כתף בנו החורג. "לא תתחרט. אני מבטיח. וכשאני מבטיח-אני מקיים."

לו רק ידע מה מצפה לו שם, ושיש דברים בעולם שאינם תלויים רק בו.

➕➖➗

ג'וני דחף קדימה את כיסא הגלגלים של אביו החורג ונעצר בדיוק מול מצבות הוריו. הוא רכן לעבר אוזנו של אלירן ולחש."אבא היה גאה בי, וגם בך שגידלת אותי שש שנים לבדךך וזו התוצאה…אני שמח שבאתי הנה אני כל כך מתגע-"

קול נפץ קטע את מילתו האחרונה וראשו של אלירן סבב בחדות, הוא שלף מכיסו את אקדחו באופן שלא נראה לעין על אף שהיה בעמדת נחיתות על כיסא הגלגלים.

שלושה אנשים זינקו מאחורי  המצבות כשמקלעים בידם והם דרוכים לירי, על פניו  של מפקדם עלה חיוך מרושע כשהביט באלירן הנכה. "תמיד טוב לראות את התוצאה. ויש לומר שהיא מפתיעה ומדהימה בעת ובעונה אחת. אני אוהב את זה."

אלירן  חשק את שפתיו ושתק, אך לפתע חש דקירות חדות באזור ליבו, הוא לפת את חזהו באימה ושלח יד אל הנייד שמוחבא מאחורי גבו, כמו עיווור גישש אחר מספרו של נוריאל וכשחשב שמצא חייג ושם את הטלפון על השתק.

"כמה פעמים אפשר להגיד לכם: רדו מהעניין ואתם לא יורדים, אה? הרמס"ד שלכם חכם יותר מכם כשסגר את התיק אבל אתם עקשנים. בשביל מה? הרי כבר הבנתם שאתם אחים, לא? למה עוד אתם זקוקים?"

שפתיו הלבנות של אלירן אייתו את המילה: להוכחה.

המפקד חייך חיוך אנושי ראשון והושיט לו תמונה צבעונית מודפסת. ילד שנראה כבן שש בעל עיניים ירוקות ושיער ג'ינג'י נותן יד לילד כבן שלוש בעל שיער בלונדיני ועיניים תכולות וגבר צעיר דיו שאוחז תינוק כבן שנה בזרועותיו. ולתינוק עיני טורקיז ליד הגבר עומדת אשתו וברק של שמחה בעיניה. תמונת משפחה מושלמת. אלירן חש שנשימתו נעתקת, הוא ניסה להוציא את עצמו מהתהום השחורה שנפערה במוחו ללא הצלחה, בתוך חוסר האונים גיששה ידו אחר לחצן המצוקה.

הלוחמים נבהלו כהוגן, המפקד התעשת והשכיב את אלירן על הארץ, בודק את הנשימה. אפס. היא לא הייתה. הוא עבר לדופק שפעם בקושי רב ומדי פעם פסק, והחל מבצע עיסויי לב כמו שלמד בקורס עזרה ראשונה. פניו של אלירן החליפו גוונים במהירות, מהגוון הלבן חיוור, לאפור, ומאפור – לאפור צהבהב ירקרק, ומשם לכחול מוחלט. הלוחמים הביטו זה בזה חסרי אונים ולבסוף – נעלמו מהמקום כרוחות והשאירו את אלירן מוטל על אדמת בית הקברות, חסר אונים, וכמעט חסר חיים.

אם לא נוריאל שדהר על אופנועו מהרגע שקיבל את השיחה האילמת, היה מוטל כך עוד שעות. ג'וני כרע לצד אלירן ובכה בדמעות שליש. הוא לא רצה ביום הגדול שלו לאבד גם את האיש שהיה לו לאבא במשך עשר שנים תמימות.

"תתרחק ג'ון," ציווה עליו נוריאל שהחל בהחייאה. "קח את הטלפון". זרק אליו את המכשיר. "חייג לאמבולנס. תגיד להם שיגיעו מהר."

ג'וני עשה כפי שנוריאל ציווה ואנשי העזרה ראשונה הודיעו שהם באים אליהם מהר ככל יכולתם. ג'וני חש הקלה, סוף סוף מישהו לוקח את העניינים לידיים, הוא ידע שנוריאל לעולם לא יוותר על חייו של אביו החורג וזה הרגיע אותו במידה מסויימת.

נוריאל לא פסק לרגע מתנועותיו הנוקשות, הוא ביצע עיסויי לב אחד אחרי השני ופניו של אלירן חזרו אט אט לצבען המקורי. הכחול הפך לאפור צהבהב ומשם לאפור ואז לצבע חיוור ואנושי. ואז – עיני הטורקיז שלו נפקחו לגודלן המקסימלי. נשימתו של נוריאל נעתקה והוא חייך אליו חיוך לח. אלירן מצמץ בעיניו וחיוך של הבנה עלה על פניו. הוא הביט על האדמה סביבו ונטל את התמונה מגיש אותה לנוריאל אחר כבוד. נוריאל הביט בה והפך אותה.  על צידה האחורי היה כתוב: משפחת מורגן במלואה: אווה מורגן, נועם מורגן, שמואל מורגן, נוריאל מורגן, ו…התינוק הקטן, נדב מורגן.

הוא העביר את עיניו לאלירן שחייך אליו חיוך קל, ואז התנער, דחף את התמונה לכיסו, ואחז בכתפיו של אלירן מורה לג'וני לעזור לו יחד הצליחו להושיב את אלירן חזרה על כיסא הגלגלים. סירנת האמבולנס נשמעה ואלירן העביר את מבטו לנוריאל בתהייה, נוריאל רמז לו לשבת רגוע וכשאנשי העזרה ראשונה ניגשו אליו ובדקו אותו הוא הניח יד רכה, מרגיעה, על כתפו. אנשי העזרה ראשונה אמרו לנוריאל שמצבו של אלירן התייצב אבל כדאי בכל זאת לפנות אותו למעקב צמוד אחרי התקף הלב שאירע לו. נוריאל הסכים לכך ורצה ללוות את חברו אל בית הרפואה אבל ג'וני היה לצידו ולא ידע מה לעשות. נוריאל התכופף אליו, הניח את ידיו על כתפיו ואמר. "אתה כבר גדול ובוגר ואינך צריך שאסביר לך הכל, נכון? אני מלווה כעת את אביך אל בית החולים, אל תדאג מצבו טוב רק צריך שמצבו יהיה קצת יותר טוב ושלא יילחץ יותר מדי בזמן הקרוב אני איני רוצה להשאיר אותו לבדו ולכן תישאר כאן ותתפלל על קבר הוריך. וכשאחזור אקח אותך איתי לביתי עד שאלירן יחלים, בסדר?"

ג'ון הנהן. "אני מבין. בסדר."

"יופי, תודה. שתדע שאתה מאוד עוזר לאביך עכשיו כי הוא חייב שאהיה לצידו. תתפלל הרבה לרפואתו ואין לי ספק שאביך הביולגי ימליץ עליו טוב בשמיים כדי שיבריא. ולו רק כדי שיוכל לחזור ולגדל אותך לחופה, אם ירצה האלוקים."

ג'וני חייך חיוך מלא תבונה. והאמבולנס יצא לדרכו בקול סירנה מהדהד. הוא נשאר לבדו ליד הקבר והתיפח בבכי. "אבא, אבא, אני מתגעגע אליך, אבא. אני רוצה כבר שתחזור אלי מהר. ותתפלל כמוני על אלירן המסכן זה לא מגיע לו הוא הרי גידל אותי במסירות עשר שנים על ברכיי ערכים ומידות טובות. ו…נתן ובני קירבו אותי לאלוקים. אני שמח שזכיתי לכל ההטבות האלה. רק…שחבל שעל חשבון הורים חיים  ובריאים." הוא בכה ודמעותיו כיבו את להבת הנר שהדליק, והניח בין המצבות.

"אמא. אמא. סלחי נא לי שאינני זוכר את מראה פניך, את קולך. רק… רק שבשבת תמיד הדלקת נרות לא משנה שעשית עבירות אחר כך אבל תמיד סיפרת על הבחורה שמחלקת לך נרות בכזה מאור פנים ואהבה לכולן ולך… זה הדבר היחיד שאני זוכר ממך וזה מחמם את ליבי שדווקא זה הזיכרון ממך ולא נגיד שראינו יחד טלוויזיה. אני מתרגש לקראת היום הזה שהגיע ומאחל לכם ולי מזל טוב. מזל טוב שהגענו לאן שהגענו וצמחנו מהקשיים, ולא נשברנו. לא, אף פעם לא נשברנו. עם ישראל חי וקיים לנצח, גם אם בייסורים."

➕➖➗

בתוך  האמבולנס המשיך נוריאל להרגיע את אלירן וליטף את מצחו וזרועותיו. "עוד מעט נגיע אל בית החולים, אלירן, תחזיק מעמד עוד קצת. אני רואה שקשה לך ואתה רוצה לאבד את ההכרה אבל זה יהיה רע. לא כדאי. תשתדל להיות איתי, טוב?" הוא ניסה בכוח להשאיר את עיניו של חברו פקוחות והלה הנהן ודמעות זלגו מעיניו שהיו חצי עצומות. נוריאל ריחם עליו כמו שלא ריחם עליו מעולם. לפני שבוע הוא כמעט מת, עכשיו חטף התקף לב והוא על סף איבוד הכרה ויודע שאסור לו לאבד הכרה ומנסה להשאיר את עיניו פקוחות במאמץ על. "אתה צריך משהו?"

"מים… מ-י-ם––" לחשו שפתיו החרבות של חברו ונוריאל קלט שאולי הוא גם מיובש בנוסף לכל, הוא פתח בקבוק מים מינרליים והגיש לשפתיו של אלירן שהסיט את ראשו ומלמל מספר מילים בשקט ורק אז סובב את ראשו חזרה ולגם לגימה קטנה מן המים הקרירים. פניו החווירו קצת יותר ובחילה גאתה בגרונו ונוריאל מיהר להשקותו בשנית מן המים ומחה בעזרת מטלית את טיפות המים שזלגו על סנטרו ואיימו להחליק על חולצתו. הוא פשפש בכיסו ומצא סוכריית תות קשה הוא פתח את האריזה המרשרשת והושיט את הסוכרייה האדומה לחברו שניסה להרים את ידו כדי לקחת ללא הצלחה, במקום זאת פתח את פיו ואיפשר לחברו להניח את הסוכרייה על לשונו. הוא מצץ בזהירות את הסוכרייה והקלה ברורה עלתה על פניו. "תודה." הצליח להגות בלחישה ונוריאל חייך וליטף בעידוד את כתפו השמוטה. "כבר מגיעים. אני איתך בכל מצב אל תדאג, טוב?"

אלירן חייך בתודה ועצם את עיניו, שוקע לנמנום קל ואומר בלחש תוך כך. "אל תדאג לי. אני רק מנמנם."

נוריאל הנהן בהקלה והמשיך ללטפו, הוא חש איך אלירן מרפה את גופו הנוקשה ושוקע בשינה עמוקה כתהום. שנת עילפון.

המשך יבוא בפרק 2 אי"ה.