חמדה חמדתי, מפגשים עושים בערב!!

ניסיתי להתקשר חזרה , לענות, להחליף מילה. מה-מי-מו-כמה-איך-למה-ומתי? כלום. היא בממתינה, שולחת לי הודעה שהיא באמצע שיחה דחופה עם חברה ותחזור אליי יותר מאוחר. בטח דחופה, מתפטפטות להן על החיים..
עודי יורדת בשלווה לקומה למטה, לבשר לאחותי שכדאי שנלך לישון היום לפני שתיים כדי שנוכל לקום מחר בשעה סבירה והגיונית, הוד מעלתה בת דודתי מתקשרת. זה דבר מרגש, היא כ"כ עסוקה כל היום בשיחות דחופות וככה מוצאת לה זמן להתקשר לבת דודה פשוטה כמוני? הקרבה מצידה.
"עזבי, ים, קבלי ביטול (יאהה מי הייתה בשבת הזו? לא שהייתי חח אני לא בתיכון הזה, אבל יש לי חברות שהיו:) יש לי מחר בערב משהו דחוף עם חברות" היא מתנצלת באומללות קורעת לב.
"נו, נלך בבוקר" לא מבינה מה הבעיה.
"אהממ, טוב, בסדר, אם את אומרת.. אבל מוקדם!! שאני אספיק לחזור הביתה ולהתארגן כמו בנאדם, זה בשמונה, המסיבה" היא מבקשת כל כך יפה.
"אוקי, שום בעיות, מחר בעשר וחצי בבאולינג?" אני מסכמת.
"אהה, אולי בעשר כבר? אני פשוט ממש צריכה לחזור מוקדם הביתה"
"בעשר, ביי" אני באה לסגור.
"ביי"
"ביייייי"
"בייייייייי"
———-
"חמדתי!! את לא מאמינה לאן אנחנו נוסעות מחר" אני נכנסת לחדר, אחותי בוהה בי.
"ח-מ-ד-ת-י-? מאיפה הבאת את הכינוי הזה עכשיו?" היא מרימה גבה, תוהה.
"זה היה באיזה ספר בחדר האמצעי אצל סבתא, יש שם במדף מעל לכל המדריכי טיולים מלא ספרים משנות ה'תרפפ"ו. דווקא ממש יפים, מוזמנת לקרוא כשיתחשק לך" אני מציעה לה.
"אה. תודה על ההצעה" היא מחייכת בנחמדות כמו שרק מי שיש לו גנים זהים לשלי יודע.
"אקיצער, התחלתי להגיד לך שמחר נוסעים לבאולינג עם הבנות דודות, תכתבי בקבוצה שאנחנו שם בעשר, מי שרוצה מוזמנת להצטרף!" אני מספרת בהתלהבות.
"ע-ש-ר-? מה קרה? המיטה כבר לא נוחה לך? אבל היא חדשה, קנינו לפני פסח!" היא לא מבינה מה נפל עליי.
"דיברתי עם חמדה (פחחח??איך שלא מתאים לבת דודה שלי השם הזה, לא מצאתי שום שם אחר שמתאים לסיטואציה סו… סיפור אמיתי, אגב), היא הציעה שנלך מחר לבאולינג אבל יש לה משו דחוף בערב עם חברות אז צריך בבוקר" אני מסבירה.
"סבבה, אחלה, זורמת איתך, נלך בבוקר. אבל למה כל כך מוקדם? שתיים-עשרה לא טוב?" אצלנו ישנוניות זה בגנים, לא משהו שאני אומרת נלך בבוקר – לא נוח לה בערב – הולכים בבוקר. זה טבוע בדם, אי אפשר לנפנף את זה באיזו בקשה של בת דודה, נחמדה וחמודה וחמדה ככל שתהיה.
" אומרים לך לא טוב מאוחר, יש לה משו בערב!!" מה כל כך קשה להבין?
"מתי זה ערב? אם בוקר זה שתיים-עשרה, ערב זה עשר, לא?" חכמה. לא אחותי, השאלה שלה.
"לא. אצלם הכל מוקדם, הם על שעון יפן בטח, כל דבר שעתיים לפנינו.. ערב זה שמונה אצלה, ואז יש לה מפגש" אני מסבירה.
"אוקי טוב… נהיה שם בעשר. אגב, איך אנחנו אמורות להגיע לבאולינג? אבא בעבודה, ואמא יוצאת מחר לסידורים, חשבת על זה?" היא שואלת.
" אה-ה- כן, בטח, בארורררר שחשבתי על זה" אני מכעכעת בגרוני נואשות, אם יש דבר שאחותי שונאת – זו תחבורה ציבורית "יש אוטובוס ישיר בתשע ורבע, מגיעים לשם משהו כמו עשרה לעשר, עד שנמצא את הדרך מהתחנה לבאולינג, נשלם, ניכנס – יהיה עשר!" אני מכריזה בצהלה, מנסה להדביק אותה.
"מה אוטובוס?!?!?!?!?!?!?" בקולה כל היאוש הקיים ביקום, וקיים הרבה מאוד, תאמינו לי " אני לא יכולה אוטובוס, את יודעת את זה, חנוק לי, ואין מקום לזוז, אי אפשר לנשום. לא לא לא לא לא שייך, או שנמצא דרך להגיע לשם או שאני לא באה!" היא מצהירה, תוך נענוע נמרץ של ראשה מצד לצד. ימין-שמאל-ימין-שמאל.
"אוטובוס ישיר! זה לא יכול להיות עד כדי כך נורא! ואפילו לא צריך להחליף קו באמצע!! נו בבקשה ציפורה!! (עיין ערך חמדה, אותו סיפור מאחורי השם)" אני מתחננת.
"נראה, טוב, בינתיים אני אכתוב בבנות דודות, גם אם לא נבוא, שיהנו הן" היא מפטירה, בורחת מהפרצוף שאני זורקת בה, נוזף.
"מה את מסתכלת עלי ככה? אם את רוצה לצאת מחר מוקדם את כבר צריכה להתארגן לשינה!" היא מטיפה לי.
"אוקי, אני הולכת לאכול ולהתקלח, ועד שאני חוזרת לחדר לישון, סיימת להתלבט ולהחליט שאת מגיעה" אני מודיעה לה מהם צעדיה ההבאים לשעה הקרובה, ויוצאת מהחדר.
כשאני מסיימת להתארגן ויורדת חזרה לחדר, אני מוצאת אותו ריק.
"איפה ציפורהההההההה" אני קוראת לחלל הבית, מחכה שמישהו יטרח בטובו ורוב חסדו לענות.
אמא שלי מגיעה, הופס. "היא יצאה לבייביסיטר עד שתיים עשרה, מישהי שנתקעה ביקשה ממנה מהרגע להרגע"
אוף. אין באולינג מחר.
אני כותבת לחמדה שאין סיכוי שציפורה תקום מחר בזמן, ולא באלי לסוע לבד באוטובוס, שתיסע עם שאר הבנות דודות, ואני אשאר לי לבד בבית בזמן שההורים שלי בעבודה ובסידורים, הקטנים בקייטנות, ואחותי הנחמדת עד מאוד משלימה שעות שינה בגלל הבייביסיטר הזו. גם כן.
ביפ, הודעה נכנסת מחמדה: "אוווווווחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח" (קיצצתי מעט חחחח מפאת חוסר המקום, קבלו בהבנה❤).
"כן, באמת באסה" אני עונה, נכנסת לקבוצה של הבנות דודות.
– חביבה: לא יכולה מחר, יש לי מלא חומר באנגלית שאני צריכה להספיק עד סוף החופש.
– זהבית (ילדה זהב?): יש לי מחר בבוקר מפגש עם המחנכת והכיתה, לא יפה להבריז.. אולי בפעם אחרת.
– נשמה'לה (לא, לא קרליבך, סתם זה מה שעלה לי לראש?): אין לי כוח לקום מוקדםםםםם, בואו ניפגש בערב.
וכו' וכו' וכו', כל שבט הבנות דודות היו שם. כל בת דודה והתירוץ שלה (חלילהה! סיבות לגיטימיות והגיוניות מאוד! אף אחת לא מנסה להתחמק בגרוש [חוץ ממני:]).
טוב נו, נצא לבאולינג בפעם אחרת.
התעוררתי בבוקר מוקדם, אולי בכל זאת משהו יצא מזה.
אני פותחת את הטלפון, הודעה מחמדה, 00:24, אתמול: הי, לא נראלי אני אצליח לקום מוקדם מחר, באלך נצא במקום בשבוע הבא?