חיים את הזמן /שמות

בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה מצווה את עם ישראל: "ונצלתם את מצרים" – בזמן היציאה מהגלות, קחו מהמצריים את כל רכושם.

אבל מה היה כל כך חשוב לקב"ה להטריד את עצמו ואת עם ישראל שברגעי הגאולה, כשהולכים לצאת מגלות ארוכה וקשה, בני ישראל יקחו כסף וזהב ממצרים? זה מה שבאמת חשוב?

על פי פנימיות התורה הכוונה בזה היא שבנ"י יוציאו ממצרים את כל ניצוצות הקדושה שיש שם, עד שלא יישארו שם שום ניצוצות קדושה.
באופן כללי, בכל דבר שקיים בעולם יש ניצוץ קדושה שמחייה אותו, כי כל החיות שבעולם מגיעה רק מהקדושה, הטומאה לא יכולה לתת חיות לשום דבר מצד עצמה, ח"ו.

כשמשחררים את הניצוצות הקדושים שנמצאים בכל מיני דברים ומקומות לא-קדושים בעולם, אז קורים 2 דברים במקביל: הניצוצות עולים לקדושה, ויש ביטול בקליפה, בטומאה, שקיבלה עד אז חיות מהניצוץ הקדוש.

ולכן הקב"ה אומר לבנ"י "ונצלתם את מצרים" – אני רוצה שתקחו מהם את כל הניצוצות הקדושים שנמצאים שם בגלות! כמובן שזה מה שבנ"י עשו ביציאת מצרים, ועל ידי כך – התבטלה הקליפה החזקה של מצרים, גם בגשמיות וגם ברוחניות.

עד יציאת מצרים, מצרים היתה האימפריה החזקה, העשירה והמתקדמת בעולם. אף עבד לא ברח משם! הם היו חזקים מאוד גם ברוחניות, קליפה חזקה של טומאה. ידוע שהם היו מכשפים גדולים. אפילו כתוב שמשה פחד לבוא אל פרעה, כי הוא פחד מהכוח הרוחני הגבוה מאוד שלו, עד שה' הבטיח לו שה' איתו, ושיש לו כח לשבור את הקליפה של פרעה.

אבל החגיגה שלהם נגמרה ביציאת מצרים: הכוח הגשמי שלהם התרסק, הם ספגו 10 מכות ולאחר מכן טבעו בים סוף במפלה גדולה בניסים גדולים. במקביל, כל הכוח הרוחני שלהם נפל. כמו שאמרו החרטומים לפרעה במכת כינים: אצבע אלוקים היא. אנחנו לא מסוגלים לעשות כאלו מכות… זה כוח שעליון וגבוה מאיתנו.

וכך רואים שכאשר בנ"י סיימו את העבודה הרוחנית במצרים, את בירור והעלאת ניצוצות הקדושה שהיו שם, זה פעל ביטול ושבירה של מצרים. ולכן גם בנ"י נצטוו "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". לא חוזרים למצרים – כי כבר אין מה לעשות שם, סיימנו להעלות את כל הניצוצות.

*******

ידוע מאמר חז"ל שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. אדמו"ר הזקן, שהערב חל יום ההסתלקות שלו, מוסיף שלא רק בכל דור ודור, אלא גם בכל יום ויום. כולנו חייבים לצאת בכל יום ממצרים. מצרים הכוונה – מיצרים וגבולות. יש עלינו ציווי תמידי לצאת מהמיצר שלנו!

הרבי מחדש, ע"פ תורת החסידות, חידוש עצום: ביציאת מצרים, לא העלו את מצרים לקדושה, היא נשארה "ערוות הארץ", אלא רק פעלו במצרים שבירה. בניגוד לכך, כאשר מדובר במיצרים וגבולים פרטיים שלנו החסידות מלמדת אותנו לא לבטל ולשבור אותם, אלא להעלות גם אותם לקדושה.

הרבי מביא דוגמא לכך ממה שכתוב בגמרא על תשובה ש"זדונות נעשו לו כזכויות". בכל דבר יש ניצוץ אלוקי, כולל בג' קליפות הטמאות, ולכן צריך לברר אותן, לזכך ולהעלות. כאשר מתקנים את הרע מעלים גם אותו לקדושה. ואז לא רק שיוצאים ממצרים, אלא הכול כבר הופך לטוב.