זה למה הגעתי באיחור.

מאמינות?

יום ראשון: השעה תשע וחצי ואני פותחת את דלת הכיתה, רואה מולי את המורה לנביא יושבת ומולה כל התלמידות.

אוקיי. איפה המקום שלי? (שוכחת לרגע) אהה מאחורה. מתיישבת.

"דבורי"?(בדוי) אני שומעת את הקול המעצבן של המורה. "כן"? (בתמימות) "גשי הנה" וכעבור רגע אני מוצאת עצמי עומדת מול המורה ומול השאלה למה הגעת באיחור?
"אז ככה המורה: הכל התחיל כשאמא שלי העירה אותי בשש וחצי כי השעון מעורר בטלפון (עייפים-קמים) כבר ממש לא מעיר אותי, אז קמתי ישר על רגלי, נטלתי ידיים שטפתי פנים צחצחתי שינ.."
"נו" קוטעת המורה (בלי להצביע. חוצפה שכזאת) הלאה.
יצאתי מהבית בזמן הרגיל שעלי לצאת (7:00) ואזז היה עלי לחכות לאוטובוס שייקח אותי לרכבת. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי והוא לא הגיע ואז הוא הגיע.

אבל מה? הייתה בעיה קטנה. התיישבתי מול אדם ערבי. אבל לא סתם ערבי אלא ערבי מחבל! ומאיפה ידעתי את זה, את שואלת?

לפי כמה ראיות. 1. היה לו צלקת בפנים (הוא היה באיזה קרב יריות, אלא מה עוד יכול להיות?) 2. היה לו מעיל (ולדעתי היה לו מתחת למעיל פצצות)
"אבל" שוב המורה עוצרת אותי "למה שלא יהיה לו מעיל? יש גשם בחוץ!"
"אעע המורה עדיף שלא תעצרי אותי כל רגע" (לא היה לי ממש מה לענות) והמשכתי. "וגם היו לו פנים חשודות. עשיתי אחד ועוד אחד וקלטתי שאני חייבת לרדת מהאוטובוס לפני שמשהו קורה כי חכם סיני אמר לי ש "אין משיחין בשעת הסעודה". טוב אז ירדתי וחיכיתי המון זמן לאוטובוס הבא ועד שהוא הגיע השלמתי שעת שנה…עליתי לאוטובוס ובו ברוך השם לא היה מחבל אבל כן הייתה זקנה שנתתי לה את מקומי. בקיצור כשירדתי מהאוטובוס כבר היה מאוחר והרכבת הקבועה שעליה אני נוסעת כל בוקר כדי לבוא בזמן, נסעה לה בלעדי! לא היה לי זמן לבכות ולרטון אז נסעתי ברכבת שאחרי זאת שאחריה.

ולכן אני פה! בשעה כזאת וזה למה הגעתי באיחור." סיימתי את נאומי כשפניי מתחסדות ובתחינה אילמת. המורה עשתה לי וי מאושר (שלא ירד לי מהמנות חלילה) והמשכתי בחיי כרגיל:)