זהות?

יש לי בכלל?

"למי?"
"לתיק"
"מסכן התיק, לא כיף להיות חסר זהות" יסמין ציחקקה קלות. אני ידעתי שהיא לא אמרה את זה בכוונה אבל המשפט הזה נתקע לי כמו חץ בלב והפנים שלי התעוותו מצער.
"הכל בסדר?" היא שאלה אותי בגבות מכווצות ועיניים שפליאה אמיתית נשקפה מהם.
הנהנתי בעודי מחזירה את התיק בלי השם למתלה הכמעט ריק של התיקים.
אוריה סוף סוף הואילה בטובה להשתחרר מכבליה המקסימים של הגננת ובאה אליי, ליד מתלה התיקים.
"למה את כועסת עליי?" אוריה שאלה עם פרצוף נעלב ואני לא הבנתי למה היא מתכוונת, אני מקסימום עם פנים זעופות קצת ולא יותר.
"אני לא כועסת אוריה" עניתי לה בכל זאת ומשכתי בידה כדי שתבוא כבר כי נמאס לי מהמבט הבוחן ההוא של יסמין שמרחם עלי.
"אַיי" אוריה רטנה ואני רק עיקמתי את הפרצוף ונפרדתי לשלום מיסמין שבאה גם לקחת את אחותה מהגן ביחד איתי אבל אחותה היתה באמצע דו שיח חשוב עם חברה אז לשמחתי היא חיכתה שם ולא יצאה איתי.
"את לא חייבת לעשות בעיות" יריתי לעבר בת השש שלא הבינה יותר ממני למה הגיע לנו להיות חסרי זהות, בלי אמא ועכשיו… גם בלי אבא. דמעות עלו לי ואני עצרתי אותן.
"לא עשיתי שום דבר" היא התגוננה מפניי כאילו אני הולכת לטרוף אותה. למעשה אני מבינה אותה, אני באמת התנהגתי כמו אריה.
משכתי בכתפי והמשכנו ללכת. אני אחזתי את ידה בחוזקה כדי שאוכל למשוך אותה אם אצטרך כדי שאף מכונית לא תיקח לי אותה והיא החמיצה פנים כמו ילדה בת שנתיים שלקחו לה את הבובה שלה, כנראה ממש נמאס לה ממני.
"יאיר יותר נחמד ממך" היא אמרה לפתע, מפגינה את כעסה עליי. אני באמת לא הייתי נחמדה אליה במיוחד מאז הפטירה של אבא. זה שעברנו לגור אצל סבא וסבתא שלי לא עזר במיוחד לקיפאון חושים הזה שחשתי בכל גופי ולזה שלא היה איכפת לי יותר מדי איך אני מתנהגת לכל הקרובים אליי. השבעה עוד היתה זכורה לי כמו אתמול למרות שהיתה לפני חודשיים.
הגענו הביתה, לבית של סבא וסבתא, ואוריה השתחררה מידי והחלה לרוץ לתוך הבית
המוקף בגינה.
אני הגעתי קצת אחריה וראיתי אותה ואת סבתא מתחבקות.
"שלום אביגיל" סבתא חייכה אליי את הממיס שבחיוכיה ואני לא יכולתי להישאר אדישה אז חייכתי בחזרה חיוך קטן ועלוב למראה.
"שלום סבתא" החזרתי ואז הבחנתי ביהונתן שכבר ישב לאכול צהריים.
"איפה יאיר?" שאלה אוריה בדאגה או אולי בחרדה שפיתחה מאז שהוריה עזבו אותה בזה אחר זה באופנים טראגיים.
סבתא ליטפה את ראשה שהיה מכוסה בתלתלים בלונדיניים רכים. "יאיר חוזר רק בארבע, את לא זוכרת?" היא שאלה והמשיכה ללטף את שערה של בת השש.

לא היה לי כוח להמשיך להקשיב להם אז עליתי לחדר שלי ושמתי את התיק במקום שלו ליד הארון וקרסתי למיטה החמימה שכבר הספקתי להתרגל אליה משום מה. את המיטה מהבית שלנו לא היה טעם לקחת כי היתה הרוסה אז עברתי למיטה חדשה שסבא קנה לי. נרדמתי מהר עוד עם הנעליים. אין לי מושג כמה ישנתי אבל כשסבא בא להעיר אותי כבר היה חושך בחוץ.
"אביגיל?" הוא נגע בי קלות ואני התעוררתי מתוך חלום ביעוטים נוסף כמו כל החלומות שלי בחצי שנה האחרונה.
"כן?" עניתי חצי ישנה.
"כבר שש וחצי, ישנת שלוש שעות" הוא אמר בדאגה כנה לשלומי. הוא פחד שאני בדיכאון ותאמת, גם אני פחדתי מזה.
"את חיוורת" הוא ציין בשקט ואני התרוממתי לישיבה והשפלתי את עיניי. לא רציתי לומר לו שלא אכלתי כבר מאתמול בערב וגם בקושי שתיתי אז שתקתי ונתתי לו להבין לבד.
כשהרמתי את עיניי הוא כבר היה בדלת של החדר בדרכו למטה, לסלון.
"את מגיעה אביגיל?" הוא שאל בהיסוס ואני ראיתי בעייניו שהוא מסתיר ממני משהו אבל רק הנהנתי בשקט והכנסתי את רגלי לנעלי הבית הסגולות שלי. זה מוזר שקמתי בלי נעליים כי נירדמתי איתם אבל הסקתי שסבתא הורידה לי אותם כי כשקמתי גם הייתי מכוסה.

ירדתי בזהירות במדרגות כדי שלא אפול מהסחרחורת שאחזה בי בקנאות.
"אביגיל, טוב שבאת!" סבתא אמרה לי בשמחה ומיד הבחינה בחיוורון שעל פני.
"שבי" היא הורתה לי ואני התעלמתי והלכתי להכין לעצמי כוס קפה שאולי תסדר לי קצת את הראש. לא היה לי כח להקשיב לה, אני יודעת מה טוב לי בעצמי ודי.
"אביגיל" זה היה קולו של סבא, "שבי בבקשה, את נראת מסוחררת" הוא פסק ואני לא הבנתי איך הוא רואה את זה כי אני השתדלתי לשמור על יציבות. נכנעתי בסופו של דבר וכיסא ליד השולחן במטבח קיבל אותי בברכה מנומסת שהתבטאה בחריקה קטנה.

לפתע הדלת נפתחה ויאיר, יהונתן ואוריה נכנסו הביתה עם זר בלונים ענק ועוגת קצפת חגיגית.
"מזל טוב אביגיל!" הקטנים קראו בקול וראיתי את יאיר מביט בי בדאגה.
"את מרגישה טוב?" הוא שאל כשראה שאפילו לא מיצמצתי לאור ההפתעה שהם עשו לי.
"כן" עניתי באדישות שהתאימה לי מאוד אבל לא במצבים כאלה ולא הבנתי מה קרה לי. "אני רק עייפה" תרצתי את היובש שפשה בקולי.
"טוב" הם הניחו את הדברים על השולחן.

"בכל זאת, מזל טוב על היומולדת" יאיר איחל בראש מורכן.
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.
"יש לך יומולדת היום" הוא אמר שליש נדהם, שליש מתוסכל ושליש מאוכזב.
"אז למה לא אמרתם?" שאלתי ברצינות. אני לא חזקה בתאריכים, גם לא בתאריך של היומולדת של עצמי ככל הנראה ובטח לא במצב הזה שאני בקושי יודעת איזה יום היום.
"כי חשבנו שאת זוכרת אביגיל" סבא התערב בשיחה מחבק את אוריה הקטנה שהיתה על סף בכי והביט בי במבט מוכיח ומודאג.

חיוך עלה על פניי. חימם לי את הלב על כך זה שהם זכרו את היום הולדת שלי. כנראה שיש לי זהות למרות הכל כי אני משתייכת למשפחה הקטנה והחמודה הזו שהשתנתה בגלל כל מיני מניעים גם אם אני לא מרגישה שייכת.
"תודה לכם" אמרתי אחרי רגע והרגשתי שאמא ואבא מסתכלים עלי ביחד מהשמיים ומחייכים. סבתא חייכה ושמעתי את ה'טיק' של הקומקום שסיפר על זה שהמים סיימו לרתוח.
ישבנו כולנו סביב השולחן ואני הרגשתי טפח אחד מעל עצמי- יש לי זהות!