ורק בלילות

ישב הפרפר הקטן וחשב.
# שעת סיפור
******
היה הייתה פעם ממלכה, רחוקה, קסומה.
ממלכת הפרפרים, באי מלא פרפרים סגולים יפים.
מלך היה לאי, מלך גדול ונעלם, כך סיפרה האגדה.
פעם, לפני שנים רבות, יצר הוא את האי, לפני שבאו מלחמות ודם.
איש אינו יודע היכן הוא נמצא, ומחלוקות ישנן הרבה…
אך דבר אחד זאת ידעו כולם: את צוואתו יש לקיים,
וכך הוא אפילו – ישוב ויתגלה.
כי ממש לפני שנעלם,
כך סיפרה האגדה
הוא כתב לו מגילה, מגילת הפרפרים.
בניתי לכם אי מושלם, בה כך נכתב.
יפה, בהיר, זורח ומאיר, מלא בכל טוב.
אל נא, פרפרים, תשנו דבר מכל היופי של האי,
הישארו כמו שאתם, בדיוק כפי שיצרתי אתכם, מושלמים.
אל נא תשנו דבר.
והפרפרים הסכימו.
ואז, אז נעלם המלך.

***

זה קרה באמת, סבא?
שאל הפרפר הקטן.
"כן, ילדון. לפני שנים רבות… ואיש אינו יודע לאן.
אבל דבר אחד הוא עוד הבטיח, לפני שנעלם בערפל.
כי אם נקיים צוואתו –
הוא עוד ישוב ויתגלה,
יחזור למלכותו באי הקסום.
יום אחד…"
הפרפר הקטן הסתכל על סבא בעיניים גדולות,
בדיוק ברגע בו נשמע דפיקה על הדלת.
היה זה חברו של הפרפר שעמד על המפתן,
אך – – הוא כלל לא נראה כמו פרפר…
הפרפר הקטן קם, וניגש לחברו.
מה קרה לך, ומי פצע את כנפיך?
מדוע הם נראים כה משונים?
החבר צחק.
"פרפר, האם אינך יודע?
האם לא ראית את הכרזות?
כל הפרפרים הקטנים בעיר נראים כך עכשיו.
תראה -"
הוא פתח את כנפיו,
"זהו צבע חדש, יפה כל כך ומואר.
לך גם אתה, תחליף את כנפיך, תראה כמו חדש".
הפרפר הקטן השתומם.
"אבל…
אבל.
בצוואת המלך נכתב – "
החבר התבונן בו בזלזול.
"צוואת המלך אינה תקפה לגבי צבע הכנפיים.
ובכלל, ישנן שמועות, שחשק הוא בחידוש הפרפרים…"
הפרפר הקטן התכווץ',
ויצא יחד עם חברו לכיוון העיר.
הוא רצה כל כך כנפיים מוארות, יפות וחדשות.
אך הוא זכר את דבריו של סבא,
שנחרטו עמוק בליבו,
מתוך שינה יידע לדקלם את המגילה.
ולא, המלך לא רצה ולא חשק בשינוי הכנפיים.
הוא רצה אותם ככה, בדיוק כפי שברא אותם בתחילה.

הפרפר וחברו התקדמו בשתיקה לכיוון העיר,
ברחוב שוקק חיים.
לפתע נתקלו בשני פרפרים מוזרים למראה,
בעלי קרניים ורודות.
בעלי הקרניים התקדמו לכיוונם,
ורק כשהיו קרובים מאוד,
ניתן היה להבחין בפרצופם.
הפרפר שוב נעצר על עמדו,
בפעם השניה להיום.
היה זה שכנו המבוגר,
פרפרי, השכן החשוב מהבנין ממול,
היה הוא אדם מורם מעם,
ראש העיר הנכבד,
שלפתע נראה שונה כל כך, זר.
הוא עבר ליד הפרפר הקטן, חייך בנימוס,
ואולי רק הפרפר הצליח להבחין בזלזול שהסתתר בקצה שפתיו.
כאילו חשב 'מי אתה, פרפר קטן, מיושן ורגיל,
והאם אינך מודע לשינוי שמתחולל בעולמנו החדש?…"
הפרפר, מכווץ', וחברו הנדהם, המשיכו ללכת בדממה,
עד שהגיעו לשוק.

החבר הוביל אותו בזריזות למקום בו התאסף המון רב,
מקום שינוי הכנפיים.
הפרפר הקטן נדהם שוב,
לא רצה להמשיך.
משום מקום, מצא עצמו נמשך פנימה, עמוק יותר בתוך הקהל.
רעש היה שם, ריחות מוזרים, והרבה לבבות ריקים.
הוא רצה לצאת, נחנק,
אך ההמון היה חזק ממנו.
ואולי, אולי גם הרצון, הרצון הקטנטן שהמשיך להתנגן בפנים,
לשנות את כנפיו.
הרי הוא ראה כמה יפים הם, על חברו, כמה נאים וכמעט אינם דורשים דבר.
זה חינם אין כסף, ללא כאב, יפה כל כך.
וכך נשאר הפרפר הקטן, שני קולות בלבבו.
מכווץ', מותש ממלחמה עם עצמו,
הוא פנה לכיוון הדוכן,
וביקש כמו כולם להתבונן בקטלוג.
הוא ראה שם סוגים רבים של כנפיים, צבעים שונים, דוגמאות וסגנונות.
ומי אתה, פרפר, ללא כנפיים חדשות,
ואיזה ערך יהיה לך, אם תשאר מאחור, תדבק בעולם נושן.
הלב בפנים צעק, צרח ובעט,
אך הוא דאג להשתיק אותו, נדחף עמוק יותר לתוך הרעש, ההמון.

***

בסוף יום, חזר הוא לביתו.
עם כנפיים מוזרות, התבונן במראה וכמעט לא זיהה את עצמו.
לפתע הבחין בפרפר נוסף, שלוחץ על הדלת ונכנס.
לקח לו רגע להבין, שזהו אחיו הקטן.
כנפייו היו שונות, כמובן,
מוארכות וזוהרות.
התבוננו שני האחים אחד בשני,
הלב דופק והנשמה צועקת בקול,
כשהשקט עומד באוויר.

***

ורק בלילה, במיטה,
ישב הפרפר הקטן וחשב.
הוא נזכר במה שאמר סבא, נזכר בצוואה,
במלך שמעולם לא ראה.
נזכר בראש העיר, בקרניו,
בשוק, בהמון וברעש.
הוא עצם את עיניו,
ולא יידע עוד מה נכון.
ואם ראש העיר עשה כך,
אולי זה מה שנכון.
וזו כבר נהייתה נורמה, וכך כולם עושים.
ומאיפה ימצא אומץ,
להחזיר מחדש את כנפיו הישנות,
אותן ברא לו המלך בעצמו.

***

בוקר טוב (?).
הפרפר התנער, את ההחלטה הוא כבר קיבל.
היום, הוא יסיר את כנפיו, ייתן אותן חזרה לדוכן.
אין לו צורך בהן, והבושה, אולי תחזיר את המלך חזרה.

לפתע התעורר אחיו הקטן, מפהק,
התבונן במראה מרוצה.
וכך גם מצאו אותו עיניהם המשתאות של הוריו,
הם לא הבינו, לא ידעו, והאח הקטן רק חייך.
"כן, כך הוא העולם, משתנה.
הנה, ראו, גם אחי הגדול – "
אמר בהצביעו על הפרפר הקטן
"השתנה. צאו לרחוב, ראו מה קורה, כך עושים היום כולם".
האבא רגז, האמא בכתה.
"הרי יודעים אתם את צוואת המלך,
והבטחתם לקיימה.
ואיך איך הלכתם שולל, אחרי החברה?
איני מסכים!"
קרה האב בקול
"שתלכו עם כנפיים חדשות.
לכו החזירו אותם, עכשיו, כך מצווה אני!"
הפרפר הקטן התקשח, למלחמה התכונן.
עם אביו מצווה עליו כך, להוריד את כנפיו, בכוונה אינו יוריד!
הוא שכח את הבטחתו מהבוקר, את מראו השונה,
והחליט – הוא ישאר כך לעד.
"איני מוכן!"
שמע מבעד לשקט את אחיו צועק
ובין רגע, התעופף ונעלם.

הפרפר הקטן יצא גם הוא בשקט,
כנפיו הארוכות משתרכות אחריו.
ובדרך לבית הספר, עבר שוב על פני הדוכן.
הוא ראה את ההמון ברחוב, שונה וזר,
עצם שוב את עיניו, נזכר במלך, האחד שמעולם לא ראה.
ליבו נקרע, הוא אהב את כנפיו, והאומץ עוד הסתתר מאחורי שכבות הערצה.
בצעדים קטנים, אחד קדימה ושניים אחורה, הוא ניגש לאט לאט לדוכן.
"חפץ אני להחזיר את הכנפיים" הוא לחש בשקט למוכר.
"מה אמרת, פרפרון?" צחק המוכר.
"מדוע, האם אינך רואה? שונה אתה תהייה, מוזר. לא כדאי לך לחזור בך,
הרי זר אתה תהייה מכל פרפר, כנפיך הישנות בוודאי אינן יפות וזוהרות, כמו כנפיך עכשיו…"
עצם הפרפר את עיניו בחוזקה,
ובאיטיות השיל את הכנפיים על הרצפה.
'בשבילך, מלכי…"
לחש בלי מילים,
והמשיך הלאה, במעלה ההר.
מכווץ' הוא נכנס לכיתה, מול עיניהם המשתוממות של חבריו.
כיתה מכוסה בכנפיים זוהרות.
עוד יום של מלחמה לפניו,
והאם בכלל ישרוד.

***

ורק בלילה, במיטה,
ישב הפרפר הקטן וחשב.
מי הוא הנורמלי, ומי הוא השונה.
בשקט התבונן על מיטתו הריקה של אחיו, שכמו צעקה את השינוי הגדול שקרה.
למי ובשביל מה הוא נלחם,
תהה על הפרדוקסים של חייו.
ונרדם.

***

רק ביום לאחר מכן, כשהתהלך בצהריים ברחוב שוקק חיים,
הבחין הוא לפתע שוב, בחבורת חובשי הקרניים.
הם התהלכו בגאווה, גוום זקוף,
התבוננו על כולם מלמעלה, בחיוך.
ראש העיר עמד לצידם, מרוצה, כך הרי צריכה להיראות
עיר מתוקנת.

החבורה הלכה וגדלה ככל שהתקדמה,
מלאה בהסברים, מדוע ולמה.
הקרניים הרי מראות, שהם מי שהם רוצים להיות.
הם אינם עוד עבדים, למלך חסר צורה,
הם חדשים, הם מראים את החיה האמתית בתוכם לכולם,
הם ללא מסכות,
מלאי תירוצים כרימון.

הפרפר הקטן, עודו יודע הצוואה בעל פה.
הוא זכר את דברי המלך, שהדהדו בתוכו,
ועדיין חש קנאה קטנה מזדחלת לתוכו.

***

ורק בלילה,
ישב הפרפר הקטן וחשב.
הוא תהה על עולם מבולבל,
על קרניים מוזרות,
שנהפכו לפתע לרגילות.
הוא תהה על פרדוקס,
על עבדים ועל שחרור,
על מלך לא קיים,
ועל מציאות עקומה וסותרת.
הוא תהה לעצמו, בשקט,
לבד,
כי כבר לא היה את מי, לשתף במלחמה.
שלו.

***

ושוב בבוקר, בכיתה,
בעוד יום של מלחמה.
בעודו מחליט, אחת ולתמיד, לאזור את האומץ,
להישיר מבט לעיניהם המזלזלות של חבריו.
פגש הוא זוג עיניים אחד, שקט ובישן,
לפחות כמו שלו, פרפר קטן.
ולפתע ראה, את כנפיו של חברו לכיתה.
וכיצד לא הבחין עד עכשיו?
הרי גם הוא לא שינה דבר,
נשאר עם כנפיו הישנות, ללא נצנוץ וצבע.
הוא חייך, ואל חברו פנה,
וכך השתוממו שניהם יחד, על התגלית המרעישה.

ורק בהפסקה, כשישבו שניהם לדבר,
נכונה לפרפר התפוצצות נוספת, מרעידה.
"האם מאמין אתה באמת, פרפר?"
שאל חברו בעל הכנפיים.
"הרי מדוע, אני שואל עצמי לפעמים, ובשביל מה אני נלחם,
בשביל איזה מלך נעלם?
הרי לפני שנים רבות נעלמו עקבותיו,
וכלל איני בטוח,
שהאגדה זו נכונה.
ואין בי עוד כוח, להיות שונה מכולם
בעוד איני מאמין כלל,
במלך חסר צורה".
הפרפר הקטן השתומם, שוב, ונאלם.
"אז מדוע, מדוע חברי, אינך משנה את כנפיך?
מדוע אינך עף למרחקים, מה מונע זאת ממך?"
בלהט נשאלה השאלה.
"אין בי האומץ, והכוח ללכת נגד רצון הורי.
אין בי רצון לאכזב את הזקנים,
החשוכים המאמינים בצוואת המלך.
אחכה קצת, לעתיד, הו אז אגדל, ואוכל לעשות כרצוני.
אין מי שיוכל אז למנוע זאת ממני".
אמר בחיוך קטן.
ואולי רק הפרפר הקטן, הבחין בעצב המסתתר, בתוך חיוך מלא מרד.
רצון נואש לדבוק ברע, להמשיך להאמין שבו מסתתר הטוב,
ואולי כך יפסיק הסבל.

ולפני שהספיק להגיב, לכאוב,
נשמע רחש כנפיים, הולך ומתגבר מעל ראשם.
התבוננו כל הפרפרים בחצר למעלה, אל הרעש,
והבחינו בלהקה שונה למראה, זרה.
התבונן הפרפר, ולא האמין למראה עיניו.
אחד היצורים השונים, התעופף – בדיוק אליו,
נחת בחצר בית הספר.
היה זה אחיו, אחיו הקטן, כך קלט לאחר דקת התבוננות,
ביצור המוזר שעמד כעת לפניו.
"מה, מה קרה לך, וכמו מי מנסה אתה להיראות? ומדוע?
להיכן נעלמת, ועד היכן הרחקת, פרפרון"?
שאל, מנסה להסוות את הרעד,
בעוד ההתגודדות סביבם גדלה, ככל שממשיכה השיחה.
"אינני פרפר עוד, אחי, כי אם ג'וק.
איני חפץ להיות פרפר ישן, השתניתי,
ורק אני מחליט מי רוצה אני להיות.
הכל אפשרי, כאן כל האפשרויות פתוחות.
ואני ג'וק, אחי, ג'וק, הכנס זאת לראשך.
כי אם תקרא לי פרפר, ייחשב זאת כעלבון,
לכל הממלכה".

הפרפר התבונן, מבולבל.
"איזה צורך לך, לשנות את עצמך?
האם אינך אוהב, רוצה את עצמך כמוך?"
האח פקח את עיניו הגדולות, נחוש, נעלב.
"הס!
האם אינך מבין?
לא זאת שאיני מחובר לעצמי,
אלא שרוצה אני בסך הכל – להיות מי שאני.
רק בטעות נולדתי פרפר,
אך היום הכל ניתן לשינוי.
ואיך הינך מעיז, לדבר אלי כך,
היה שלום, ממהר אני, חשוב!"

הפרפר הקטן לא האמין למשמע אוזניו,
תהה עד היכן הגיע שגעון חבריו,
כששמע מאחוריו מחיאות כפיים,
תרועות הערצה עיוורת, לשיגעון.
פועל יוצא של עדר, היגון נאלם.
"ראה כמה אמיץ הוא אחיך!
כמה כוח יש בו, לשנות כך את עצמו.
וכמה חשוב זה, לקבלו כמות שהוא,
הרי הוא אמיץ, חשוב!
מעריצים אנו אותו"
התבונן הפרפר שמאלה, מנסה למצוא מעט הבנה
בעיני חברו בעל הכנפיים הישנות,
אך כבר לא הופתע לגלות בהן,
רק הערצה, עיוורת, מקנאה.
התייאש, והלך בשקט, לבדו, לדבר עם מלך אחד,
נעלם, שאולי עוד ישוב
בקרוב.

***

ורק בלילה,
ישב הפרפר הקטן וחשב.
הוא תהה על אמונה,
עיוורת, מעריצה ומוארת, חשוכה.
הוא תהה על משמעות האומץ,
נזכר במלחמה.
איך יוצא כל יום לרחוב, עם כנפיים מוזרות,
לעולם מלא מוזרויות.
ומי כאן האמיץ,
ומי הנורמלי,
והאם ישנה עדיין שפיות.
הוא תהה על שאלות,
אמונות סותרות,
אמונה ותאווה מעורבבות, מנצחות.
הוא ישב, וחשב ותהה.
ויידע, שהמלך עודו נמצא,
אך האם יצליח הוא, הפרפר הקטן,
להביאו לבדו לכאן.

***

וכשהתעורר ביום המחרת,
לרעשים מוזרים מתחת לחלון חדרו,
כבר לא יידע למה עוד לצפות.
פתח הוא עיתון, החזיק בליבו,
לבל יפול.
סבא, סבא האהוב,
נמצא שם בכותרות.
סבא, שסיפר לו כל ערב,
על מלך נעלם,
סבא, שלימדו בע"פ, את צוואת הפרפרים,
שלימדו על עולם מתוקן.
נראה שם, שונה, זר.
בעל כנפים חדשות, קרניים לראשו,
וחיוך, שרק העצב מכסה על חינו.
"כך נראה עולם מתוקן, פרפרים.
וגם אני איני מאמין עוד, במגילת הפרפרים.
זמן רב מידי נעלם המלך, ואיש אינו יודע אם ישוב.
איני רוצה לזכרנו עוד, וכה שמח אני, מאושר לראות בשינוי הממלכה"
'שמאפשרת לך לעשות כרצונך' רצה הפרפר להוסיף…
ונאלם.

לבסוף קם הוא, פרפר הקטן, סגר העיתון,
ויצא החוצה אל האור.
הרים את ראשו, עצם את עיניו,
ואמר.
"מאמין אני בך, מלכי,
ושכולם יגידו אחרת.
וגם אם לעולם, אשאר יחידי,
אדע אני,
שבכולם תפסה תבואת השיגעון,
ואולי אין מי שיכול ממנה להינצל.
חזקה היא מכולם, אפילו בראשי המאמינים היא תופסת, מנצחת.
וגם אם אפול, וגם אם אשכח,
ואסתובב יחידי בעולם
אמשיך תמיד, בתוך תוכי
לאחוז בך, מלכי.
אשאר כפי שאני, כפי שבראת אותנו, פרפרים.
נורמלי, ישן ורגיל.
אמשיך בך להחזיק, ואיתך לדבר,
לא אשנה דבר.
ושיקראו לי כולם –
משוגע".