ויהי בוקר

יום אחד
בוקר.
החיים שלנו מגיל 0 ועד ל120 מחולקים ל – 3. עד גיל 40, והלאה בכפולות 4.
כל תקופה נמשלה לזמן אחר ביום.
נעורים = בוקר.
אבל בבוקר – עייפים, ואין כח, ו—עוד היום גדול.
אז דוחים לצהריים, אבל אז יש מלא מלא דברים שצריך להספיק, ויש עוד זמן ו…בלי לחץ.
ובערב.
בערב – או שעושים מהר מהר חפיף כזה והולכים לישון, או ש… הולכים לישון.
וזהו.
הבעייה מתחילה כאן, בעצם מסתיימת כאן… כי במשל – יש רק יום אחד.
יום בן 120 שנים (במקרה טוב) (או – "אם בגבורות 80 שנה).
רחוק לך אה? את כולך בת 15/18/22 וכו'.

אם חשבת לדלג לסוף ולהשאיר את הפוסט הזה לכל הפאות כאן אז תעצרי שנייה.

עכשיו זה הזמן חברות. כשאתן כועסות, רגע לפני התפרצות הר הגעש שלכן על ילד קטן ומבוהל / הורה אהוב תחשבו לרגע שאם לא תשלטו על עצמכן עכשיו בגיל 50 זה כבר יהיה כמעט בלתי אפשרי!
רב הבנות בעולם הולכות בראש של – "עכשיו החיים היפים שלי, תנו לי ליהנות – בכל השנים שמאחרי גיל 25 אני אעבוד על עצמי"
צאי מזה ומהר!
הרב הירש כותב על כך:
"יש שכל עושר החיים של איש אציל או של איש אצילה הוא רק פרי הילולים של נדר שנדרו לה' בשחר נעוריהם"
קראת?
עכשיו תקראי שוב את הציטוט האחרון.
ותבטיחי משהו קטן, בלי נדר , שתהיי בטוחה שעשית משהו כלפי מעלה היום.
שיהיה לך יום טוב יותר, אישה אצילה שלי.