ה' נתן וה' לקח

הרב רזיאל שבח
ב"ה
מה זו האמונה הזאת? מישהו יכול להסביר לי? איך? איך האנשים שיש להם הכי הרבה כאב, כזה שמוזיל דמעות אצל זרים, אנשים שנרצח להם אהובם בדם קר. איך הם מאמינים?
למה ילדות שלי אתן שרות בכזה אור וחיות על מתיקות התורה? אתן מבינות שאם בורא עולם היה מחליט, אבא שלכם היה נשאר חי?!??.!!!. ולא הייתן נשארות לבד ביחד אמא ושש אחים. ובכלל אמא שלכן, למה היא מחייכת?
את אבא שלכן רצחו מחבלים. צמאי דם. הם לא הכירו אותו, הוא לא עשה להם כלום הם רצחו אותו בכוונה. כדי לפגוע בכם ובכל העם, הכי שאפשר. שאימהות יבכו , נערים יתבלבלו, ילדים יפחדו, תינוקות גם יבכו, שיכאב לנו . חזק חזק.
אבל אני אגלה לכן סוד, צדיקות, אלוקים שמחליט עלינו. מחליט גם עליהם, צמאי הדם . והוא מחליט גם על המחלות, והתאונות, והטביעות, והשריפות , כל גורמי המוות בידיו. חשבתם על זה פעם?
אני בטוחה שחשבתן. ובכל זאת.
אני לא יודעת כלום. אתן הרבה יותר חזקות ממני. ואני כאן בשביל להגיד לכן את מה שאני יודעת, ממה שאתן יודעות. כל מה שאתן יודעות – נכון. האהבה והחמלה של הקב"ה קיימות. הטוב שרק יורד מלמעלה, אבא שבשמיים, זה נכון . וגם שזה כואב ולא נתפס וזה לא נורמלי ולא הוגן. גם את זה אתן יודעות, אין לי מה לחדש לכן, רק לומר לכן שכולנו, פה אתכן. בכוח התורה, בכוח האמונה, בכוח הדמעות. לומר שאנחנו פה לכאוב את הקרובים שלנו, שהתרחקו כל כך, והתקרבו עמוק עמוק. כאב שלא ישכח. ועל המת מצווה שישכח מהלב, לא מצווה לשכוח, והוא לא שוכח, לא שוכח אותכם, לא שוכח אותנו, את העם, את מי שלא הכיר אותו, וגם לא יכל להתקיים בלעדיו כל השנים האלה. עכשיו הוא לא איתנו, כל כך חסר.
מה יש לנו לחבק? קבר, קר. דומם. זה לא הגיוני. זה לא פר.
ואת האמת
אתן צודקות.
האמונה היא הרוח חיים שלנו, היא הכוח שלנו. ביחד, ולבד. בחושך. בכאב. אנחנו כלום. יש בורא שמחיה אותנו, ולפעמיים הוא עוצר, אצל מי שהפסיק לחיות. מה אנחנו מבינים? כלום. אנחנו נבכה ונצעק ונדרוש ולא נוותר עד שהם ישובו אלינו, מחייכים.
ה' הטוב, תשמור על היתומים שלנו, בכל גיל, בכל מחיר. תחזיק את האלמנות שנשארו שמחות, מאמינות. גם עכשיו תודה על כל מה שאתה עושה בשבילינו. סליחה שאנחנו לא מבינים כלום. אבל בבקשה, ה', תעשה רק טוב שאנחנו רואים, בבקשה, אתה יכול הכל.