בתחילת שנה המורה מביאה לנו דף ממו חלק, "תרשומנה בנות, את הכישרונות שלכן, את התכונות המיוחדות רק בכן"
כך נאמה מורתי בפאתוס.
והמצח של התקמט. תכונת? כשרונות? הובכתי לרשום אותם, ובינינו, אין לי הרבה כאלה ממלא.
סגרתי את הדף הלבן בידי באגרוף והשלכתי אותו לסל הניירות בתנועה סיבובית.
ישבתי וחשבתי, על המשפט הזה. שנראה עמוק הרבה יותר כשמסתכלים בו פעם שניה.
'תבטיחי לי' כמו שמעתי את אותו ספר ילדים מבקש ממני בקולו המתוק.
'שאת הרבה יותר, ממה שאת חושבת'
צריך להכיר ביכולות שלנו, זאת לא גאווה, זה הכרת ערך עצמי.
ולא להיות מודעים לכישרונות שלי- זאת לא צניעות, זה פשוט טיפשות!
אז הלכתי למורה, ביקשתי דף חלק, חדש.
וכתבתי, בזהירות, את התכונות שלי.
וכתבתי וכתבתי—
צל נופל על הדף, גוננתי עליו בשני ידיי, זאת המורה.
"אפשר את הדף נחלה? אני רוצה להמשיך בפעילות"
"רק רגע המורה, לא סיימתי" שלחתי למורה מבט מתחנן.
"יש לי הרבה פערים לגשר ביני ובין עצמי, הרבה זמן לא פגשתי אותי"
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
תגובה אחת
איזה פוסט מיוחד! ואת עוד יותר! הרבה יותר!