הפלא הוא אני/38- הסוף

איזה פלא

התרווחנו בנחת על הספה ודפדפנו באלבום הילדות שלי.
זו היתה הבטחה ישנה שלנו, של דיני ואני, שאחרי כל הלימוד המשותף למבחנים, אנחנו קובעות אחר הצהריים אחד להיפגש בלי ללמוד! רק לצחוק ולעשות כיף ביחד.
אז סוף סוף התפטרנו מכל המבחנים. מחר מחלקים תעודות סוף שנה, וכעת הגיע הזמן לממש את ההבטחה.
"איזה ריח טוב של פופקורן", צחקה דיני עוד בדלת, לפני שראתה את הקערה הענקית שחיכתה על השולחן בחדרי. דיברנו, צחקנו, נשנשו (מחר-דיאטה!) ובהחלטה של רגע פתחנו מגירות מלאות בזכרונות ואלבומי תמונות ישנים.
"תראי איזה תינוקת מתוקה, ממש מלאכית את", התלהבה דיני, "ואיזה גומות מתוקות יש לך כאן, את חייבת לראות".
באמת, לא זכרתי שהייתי כזו מתוקה. בתמונה אחת ראו אותי, פעוטה מתולתלת, מתרפקת בחיבוק על אבא. בעמוד אחר רוקדת עם אמא יד ביד במסיבה בגן. אפילו דיני הופיעה באחת התמונות…
לא יודעת איך הצלחנו בסוף להשתלט על כל הפופקורן, ודיני היתה חייבת לרוץ לשמור על אחיינים שלה. אחרי שדיני הלכה, ההתרגשות ירדה, ופתאום חשבתי לעצמי 'כמה מתוקה הייתי פעם'.
-'ומה היום?', ניסיתי לברר כשאני כבר מתחילה לחוש את הגוש השחור מתקרב לעברי. זה שמחכה מעבר לפינה כדי לתפוס אותי בכשלון. זה שמנסה להפעיל את ייסורי המצפון ולהפיל אותי. זה שצץ באפילה מאחורי המסך, רגע אחרי שאני סוגרת את הטלפון. זה שתמיד נתקע מול המראה ובכוח מנסה למצוא חצ'קונים ולהגיד לי כמה אני נראית גרוע.
– 'תראי איך את היום, איפה כל הטוב והתמימות שהיתה לך? איפה הילדה הטובה של אבא ואמא, ואיפה בכלל ההורים שלך בתמונה? איפה מנוחי הקטנה, ואיפה את?
כעת כבר זיהיתי בברור את השחור המעצבן הזה, אבל הרגשתי שהפעם אני מספיק חזקה כדי לעמוד מולו.
– 'על מה אתה מדבר?', השבתי בלבי. 'כמה קל היה להיות ילדה טובה, שלא מכירה מציאות אחרת, ותמיד עושה מה שאומרים לה. כמה פשוט לוותר ולחייך, כשכל הזמן מסתכלים עלייך ומחמיאים לך. איזה יופי להיות תינוקת שמתרפקת על אבא ואמא. והיום?

היום, אני צריכה הרבה יותר כוחות כדי לבחור את הטוב, ולעמוד מול כל כך הרבה פיתויים שמזמינים אותי ליהנות מהעולם הזה!
היום, כמה אני מתאמצת לעשות מה שנכון, אפילו שאף אחד לא רואה אותי!
היום, כשאני בוגרת, עצמאית ויש לי דעת, אני באמת צריכה לעבוד ולהשקיע מחשבה איך לבנות את הקשר עם ההורים שלי ולכבד אותם, גם כשאני מרגישה שלא מבינים אותי!

הגוש כבר התמוסס לו בבושת פנים, ואני חשבתי על העוצמה של הטכנולוגיה, על מרחב האפשרויות הכמעט בלתי מוגבל, ועל האפליקציות שמדהימות אותי כל פעם מחדש. רק אתמול שלחה לי רונית אפליקציה של שלט למזגן. מדהים הרעיון להיות עם הטלפון איפה שלא יהיה, ולכוון את המזגן איך שמתאים לי!
אבל עם כל הכבוד, הכוח הזה של הטכנולוגיה, קטן לעומת העוצמה שיש בתוכי.
איזה כוח יש לנפש האלוקית להתמודד כל פעם מחדש!!! לראות את כל האורות הנוצצים, ובכל זאת לא להסתנוור מזיקוקים, אלא לחצוב בכוח, להתאמץ ולהזיע, כדי לכרות זהב ממעמקי האדמה.
לקחת נשימה עמוקה, ולצלול לקרקעית הים כדי לשלות פנינים ומרגליות!
כמה אומץ צריך כדי לקום, אחרי ששוב נפלת בחבטה. להתנער, ובכוח שאין לך לפרוש כנפיים ולהמריא ושוב להתחבר אל אור אין סוף!
איפה יש עוד אפשרות חיבור מופלאה כל כך שמאפשרת לך להתחבר בכל נקודת זמן ומקום להקב"ה? גם בנקודות הכי מנותקות, תמיד יש קליטה, שמאפשרת לשאת תפילה ולהתחבר מחדש אל מי שאתה באמת!
איזה פלא זה, התוכנה האלוקית שצרובה בכל יהודי, של "מוח שליט על הלב", שמאפשרת לנו להתגבר ולבחור לפי הניווט של רצון ה'!
עמדתי ליד החלון והתבוננתי במרחב האין סופי-האלוקי שנפרש למולי. ובתוכי.
המון כוכבים נצצו בשמים. הרגשתי שהלב שלי הוא כמו 'מחזיר אור', וידעתי בוודאות –
שיש לי את הכוח,

והפלא האמיתי הוא – אני.
מילה של גילי:

יש לך נשמה יקרה
"אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה",
ואם לרגע אחד היית נעצרת בשקט
היית שומעת אותה זועקת.

תסתכלי פנימה, לתוך הנשמה
תוכלי למשש את השממה
אולי בגלל החשש מכזה מפגש
את מחפשת, ללא מנוחה, ריגוש חדש.
או שאת עייפה, עוצמת עיניים
לא לראות, לא לחשוב פעמיים.

בורחת. מסתנוורת.
בפלנטה אחרת
ויודעת בתוכך שלא יעזור
זה כמו למלא שק שיש בו חור.
בינתיים, הנשמה שלך מחכה.
אם תעצרי לרגע תוכלי לשמוע זעקה.

את נקרעת מתחת לשמיכה,
מלא אורות מרצדים, אך חשיכה
קחי נשימה עמוקה
את חזקה!
אם תדעי כמה את חשובה
תגלי את התשובה.
הנשמה תמיד מנצחת
הושיטי לה יד בוטחת.

בשבילך העולם נברא
יש לך נשמה מאירה
רק לגרד שכבת אבק שהצטברה
ולגלות שוב את אורה.
בחזרה

לפרק הקודם של הסיפור