הפלא הוא אני/36

גם גדולים מתבגרים

הליכה זה דבר חדש וטוב שאסתי התחילה לסחוב אותי אליו מידי פעם. אצלה בשביל לרזות, אצלי כי גיליתי שאין כמו מאמץ של הגוף להתרענן ולקבל תחושה ממש טובה. הערב גם עשינו סיבוב של שעה וחזרתי הביתה מבסוטה.
אמא היתה במטבח וכשנכנסתי סימנה שהקטנים נרדמו והזמינה אותי לפינוק איתה, אם ארצה. במטבח היה טילון שווה עבורי ועבורה, זה היה בדיוק במקום!
ישבנו עם הטילונים ואמא שאלה איך אני בכלל ושיתפתי קצת מהיום שעבר עלי.
"ממש התבגרת בשנה האחרונה", אמרה אמא בגאוה.
"כן" חייכתי. הלא זה מה שאני מרגישה בדרך כלל.
"גם אני", הפתיעה אותי אמא והרמתי את גבותיי בפליאה.
"מה זאת אומרת?", התפלאתי.
"בשנה האחרונה עקבתי אחרי עצמי וגיליתי שלמרות שאני כבר אמא יציבה וברורה, גם אצלי יש כל מיני שאלות. ושאני רוצה לעשות בכל מיני תחומים סדר ושינויים".
זה היה מעניין, אף פעם לא חשבתי על אמא כמתבוננת בעצמה. חשבתי שזה רק שייך לגיל העשרה.
אבל במחשבה שניה זה הגיוני כי היא בן אדם.
"נגיד מה?", שאלתי סקרנית.
"נגיד שאני בדרך כלל לא שוטפת כלים אחרי ארוחת ערב, וזה מצטבר ולא נעים. אז החלטתי להפוך את שטיפת הכלים לחלק בלתי נפרד מארוחת ערב. זה לא קל, אבל ממש משתלם".
"באמת הרגשתי שהמטבח יותר מסודר לאחרונה!" הגבתי ברגש, וברגע של רצון טוב הוספתי: "אולי גם אני לפעמים אצטרף למאמץ".
אמא חייכה בחום. התעסקתי עם ביסים קטנים בגביע כדי להגיע לגלידה והרגשתי מן מתח קל באויר. של השקט שפתאום נהיה.
"יש עוד תחום שממש נכנסתי אליו לעומק יותר", אמרה אמא ומשהו בתוכי נדרך. היה איזה מתח באויר. "הרגשתי בשנה האחרונה שלא טוב לי כמות הזמן בה אני מבלה בוואצאפ. הרבה פעמים אתם הילדים או אבא מגיעים הביתה ובמקום להפנות את תשומת ליבי אליכם אני עמוק בנייד.., אפילו אם אני מרימה את המבט ודורשת לשלומכם, עדיין הלב שלי נמצא בתוכן שהשארתי בנייד".
לא סתם נדרכתי. לא ידעתי אם אני רוצה או לא רוצה לשמוע.
היה לי מוזר שאמא משתפת אותי בנקודה של חולשה. עד היום, תמיד, אבא ואמא היו בעיניי דוגמה בכל ההנהגות שלהם. המושג 'אמא' סימל בעיניי דמות מגובשת, ברורה והחלטית. מישהי שמציבה מטרות, משיגה אותן, ומצליחה בכל החזיתות, או בקיצור: דמות ראויה להערצה.
בעיניי, עולם ה'מבוגרים' נתפס כמקום מושלם, והשאיפה היתה להגיע למקום בוגר בו אין התמודדויות ונפילות. התפיסה הזו גרמה לי גם לשמור קצת מרחק מהעולם הזה, שנראה שונה כל כך מהעולם המורכב וההתמודדויות שנצבו לפתחי. נראה לי שלעולם לא אצליח להגיע למקום הזה.
אבל אמא נשמעה כמי שמצאה פיתרון ואת זה אני מאד-מאד רוצה לשמוע. אז ניסיתי להסדיר את נשימותי, והמשכתי להקשיב לאמא, שסיפרה כיצד היא מתמודדת:
"ניסיתי. ניסיתי המון פעמים. היו ימים שאמרתי לעצמי שמשעה ארבע אחר הצהריים ועד הלילה לא אגע בוואצאפ, ולא הצלחתי. בסוף הרמתי טלפון אל המשפיעה שלי ושיתפתי אותה".
"המשפיעה שלי הקשיבה לי והסבירה לי משהו מאד מעניין". אמא התבוננה בי והוסיפה: "זה טיפה עמוק, אבל נראה לי שאת כבר בגיל שתוכלי להבין".
הנהנתי וריכזתי את הקשב שלי אפילו יותר: "במלחמה של ה'בינוני' יש טקטיקה שעובדת: לעשות 'אתכפיא' איפה שלא מרגיש לנו בעיה. כלומר, למצוא מקומות כאלה בהם אנו יכולים יחסית בקלות להתגבר, ושם להתאמן ולחזק את יכולת האתכפיא הפנימית. כמו שריר, שככל שמאמנים אותו הוא מתחזק, כך התגברות במקומות ה'קטנים' מחזקת את יכולת השליטה, ומוכיחה ליצר הרע שאני בעלת הבית. אחרי שמתאמנים ומצליחים במקומות הקלים, יכולים 'לעבור שלב' ולהצליח לא ליפול גם במקומות המתאתגרים יותר. מבינה?", שאלה אמא.
הנהנתי. בהחלט הבנתי את הרעיון. "אבל למה זה קשור?", שאלתי.
"במקום להילחם בוואצאפ במקום שכנראה אפול, היא הציעה לי למצוא מקומות שקל לי להפעיל שם שריר של אתכפיא ושאולי זה יעזור לי בסוף לשלוט גם במקומות שלא הצלחתי בהם".
"וזה הצליח?", השאלה נפלטה מפי למרות רצוני, הייתי במתח.
"כן", אמא חייכה ועיניה האירו.
"החלטתי לא לגעת בנייד לפני שאני אומרת ברכות השחר, ענין של כמה דקות בבוקר. זה לא קשה כל כך, ועדיין כן הצריך ממני לגייס כוחות. לאט לאט, זה הלך ונעשה קל יותר, ואז לקחתי על עצמי משהו נוסף. גם הוא הצריך ממני גיוס כוחות, אבל הצלחתי!
"פתאום גיליתי שקל לי יותר לעצור את עצמי ולהתנתק גם במקומות שקודם לא הצלחתי בהם".
אמא סיימה ואני שתקתי. גם היא שתקה. דמעות עלו בעיניי,
פתאום ניצתה בי תובנה חדשה: 'להתבגר' אין פירושו להגיע למקום בו אין התמודדות, אלא הבגרות היא הדרך, ההתמודדות בעצמה. היכולת להסתכל למציאות בעיניים, הנכונות לעבוד ולהשתנות, הם מלמדים על בגרות, ומסתבר שזו עבודה שנמשכת כל החיים.
עצם העובדה שגם אמא מתמודדת – ועוד יותר היכולת שלה לשתף ולחשוף את המקום הלא פשוט הזה – גרם לי במפתיע דווקא להעריך אותה. ולא רק להעריך. הבנתי, שהיא בעצם יכולה להבין אותי במקומות החלשים שלי.
"זה מדבר אלייך?" שאלה אמא.
לא ידעתי מה לענות, ניגשתי למזוג לשתינו כוס מים.
"תודה ששיתפת אותי", אמרתי והתחמקתי מתשובה ישירה.
הפלאפון שלי צלצל, והרגשתי חבל הצלה. אמא התרוממה, ואני ניגשתי לענות.
"מנוחי", קראה דיני בהתלהבות, "לייקי כלה. את שומעת? עם בן דוד שלי מירושלים. את קולטת?????? אני לא מאמינה!!".

מילה של מנוחי:
בלילה בקושי הצלחתי להירדם אחרי השיחה עם אמא ומרוב התרגשות על לייקי.
חשבתי לעצמי שהשיחה עם אמא העניקה לי קרבה מחודשת, שהייתי רוצה כל כך לחזק אותה.