הפלא הוא אני/34

בין גלי הים

הקיץ הגיע סופית!

למרות החזרה האינטנסיבית ללימודים אחרי חופשת פסח, החלטתי שמגיע לי גם להשתחרר קצת. דיני, אסתי, הדסה וחיוש שהיתה נראת קצת יותר טוב מאז חזרתינו מהחופש, הסכימו איתי לגמרי. וכך מצאנו את עצמנו אחרי הלימודים על האוטובוס בדרך לים.
כבר מרחוק הרחתי את הריח המשכר, ודימיתי לשמוע את קול ניפוץ הגלים.
"איך אני אוהבת את הים", אמרתי בערגה ומיששתי את החול הרך והחם, "זה פשוט מרחב אין-סופי!".
"רק שבוע שעבר מישהו טבע בים", הזכירה הדסה, וקצת הרסה את האידיליה. וכאילו כדי להשלים את התמונה, הבחנתי פתאום בשלט בצד: "אם אתה לא שומע את המציל, המציל לא שומע אותך".
"ככה זה בכל דבר בעולם, טוב ורע ביחד", סיכמה דיני, ואני מיד חשבתי על הגלים הסוערים והמשכרים של האינטרנט. על ההנאה והמרחב המשחרר, על הקשרים החברתיים הזמינים והרועשים, על הידע האינסופי הנגיש כל כך. וגם – על המערבולות הבלתי צפויות שלופתות, על עומק הגלים שמאיים להטביע, ועל סכנת ההיסחפות…
"בשביל זה יש חוף רחצה מסודר, וגם מציל", אמרה אסתי, "שנוכל להפיק תועלת מהחלק הטוב, בלי להיפגע מהשלילי".
ואני מיד תרגמתי לעצמי את הדברים. חייבים חוף רחצה מוכרז, מקום בטוח, שאוכל לדעת בוודאות שאפשר להסתובב בו. נכון, זה מגביל, וחוסם לפעמים את הגישה לאן שמתחשק, אבל רק כך מוגנים.
וגם מציל… עצם הנוכחות של אנשים לידי עוזרת לשמור על פוקוס ולא להיסחף.
התמלאתי בתחושת סיפוק על כך שאני 'מוגנת', וזה היה חשוב. הייתי צריכה את הכוח הזה, למול כל אותם פעמים מעצבות שהנייד נתקע וצריך לסגור ולהדליק שוב, רק בגלל הסינון. ואז יש לי קצת הרהורי חרטה 'בשביל מה הייתי צריכה את החסימה הזו…'.
בגדול, אני שלימה עם עצמי, ורוצה שיסננו דברים לא ראויים, אבל לפעמים זה כל כך מעצבן – אני בסך הכל מחפשת איזה מידע לעבודה בהיסטוריה או משהו כזה, ומישהו מחליט בשבילי "לא ניתן לצפות בדף זה".
איכשהו, אל מול הגלים המתנפצים אל החוף, הרגשתי משוחררת יותר, מזהה בבירור את הדגל האדום, ובטוחה יותר לקבל את הסינון.
רצנו למים. השתוללנו. התזנו. צללנו. עשינו תחרויות מטופשות בעליצות שהרבה זמן לא חשתי כמוה. התעייפנו קצת ואסתי הציעה לצוף קצת בעצימת עיניים ולתת לגלים להנות אותנו.
הרפתי את עצמי ותחת עיניי הסגורות השמש היתה חזקה וחדה כמו העולם שהיה מואר בבהירות הידיעה.
"תיזהרו יש מדוזות", קראה הדסה בהיסטריה והחזירה אותי בבת אחת אל המציאות. פקחתי עיניים בבת אחת ובאור הכחול החריף שמילא אותן התחלנו לשחות במהירות יחד אל החוף.
בחול אוכלות פרות ברפיון רגוע ומנומנם המשיכו מחשבותיי את האליגוריה שיצרו… מסתבר שגם בחוף מוכרז, וגם תחת עינו הפקוחה של המציל, צריך לגלות זהירות כדי שלא להיעקץ על ידי מדוזה, או לא להיפגע מחשיפה מוגזמת לשמש…
כשחזרתי הביתה, ממש בתזמון מושלם, פגשתי את גילי. "אני חייבת לך עדיין תשובה", אמרה לי, והפקידה בידי מעטפה. הרגשתי שחלק מהלב שלה נמצא שם בשבילי, ושמחתי שלפחות יש לי מציל ששמע אותי וממשיך לשמור ולכוון.

מילה של אמא:
מנוחי חזרה מהים שמחה ומשוחררת, ונעלמה לה כמעט מיד לטובת הנייד, וואצאפים ושאר הענינים הווירטואלים.
סמארטפון? סמארטפון!
בום. תובנה. יש לי הרגשה חזקה שכל הסערות שהיו בתקופה האחרונה נסובו סביב זה.
וכמו שבענין הצניעות הבנתי שאני צריכה לעמוד מן הצד, כאן ברור לי שאני צריכה לעשות צעד אחד קדימה, ולפתוח את הנושא.
אני צריכה לקחת אחריות. אבל איך? ומה?