הפלא הוא אני/26

רוצה גם

יש מחשבות שנמצאות אצלנו עמוק, בתת מודע, ופתאום ברגע אחד הן פורצות החוצה.
ככה היה כשאמא שאלה אותי מה אני רוצה לקבל כמתנת יום הולדת.
זה לא ששכחתי מיום ההולדת. כבר בדקתי באיזה יום בשבוע זה יוצא השנה, ואפילו תכננתי עם דיני איפה לעשות התוועדות יום הולדת ואת מי להזמין לדבר.
על החלטה טובה עוד לא ממש חשבתי, אבל בטוח שיחד עם לייקי אצליח לחשוב על רעיון מתאים.
אז היו לי מחשבות בקשר ליום הולדת, אבל כשאמא שאלה אותי על המתנה, הפתעתי אותה וגם את עצמי כשאמרתי – בלי לחשוב פעמיים – 'סמרטפון'.
לא שמתי לב כמה הטלפון של אבא הפך להיות משמעותי בחיי. כנראה שנמאס לי להיות תלויה במכשיר של אבא, שלא תמיד נמצא בבית, ולפספס לפעמים התרחשויות מענינות.
אולי גם העובדה שעוד כמה בנות מהכיתה הצטרפו לקבוצה, והקבוצה של ט' 2 הפכה להיות יותר ויותר חלק מנושאי השיחה בבית הספר, גרמה לי להרגיש יותר צורך בפלאפון משלי.

מיד ראיתי שאמא לא התלהבה מהרעיון אז ניסיתי לשכנע ואמרתי לה: "להרבה בנות בכיתה כבר יש".
תוך כדי דיבור הבנתי שהטיעון הזה ממש לא יעבוד על אמא ואמרתי כדי לרכך: "זה נראה לי חשוב בגיל ההתבגרות. החברה תופסת מקום משמעותי ואני רוצה שיהיה לי איך לתקשר בנחת עם החברות, בלי להפריע לאבא."
אמא אמרה, ספק בצחוק, ספק ברצינות: "אם עד עכשיו נעלמת לנו בערבים בגלל הנייד של אבא, מה יקרה אם יהיה לך משל עצמך? לא נכיר אותך בכלל!"
זה העלה בי גל כעס, אבל הייתי כנה מספיק להודות שהכעס הוא על האמת ולא בגללה. מזל שהצלחתי לא לענות.
מעניין אם יקנו לי מכשיר…
מעניין איך דיני תגיב על זה… כלומר, ברור לי מאוד עד כמה היא נגד הרעיון. אבל בכל זאת. אני לא יכולה להגיד שלא אכפת לי. בפירוש אכפת לי מה דעתה של דיני, אבל לפחות אני לא פוחדת על הקשר אתה.
שום קבוצה בוואצאפ לא תהיה לי תחליף לקשר עם דיני. היא חברה אמיתית שאכפת לה ממני, ואני יודעת להעריך את זה. היא כל כך מעמיקה ופנימית, ואני לא מוותרת על השיחות איתה. אחרי ויכוח נוקב שהיה לנו בנושא של הוואצאפ אמרתי לה: "תראי דיני, אני במקום אחר ויש לי דעה קצת שונה. אבל בעיניי, זה לא אמור להפריע לחברות ביננו. תדעי לך שגם כשאני לא מסכימה איתך, חשוב לי לשמוע את דעתך, ואת עוזרת לי לשמור על דעה עצמאית ושיקול דעת".
היה נראה לי שהמילים האלו עשו לדיני טוב, ונגעו בנקודה שהיא חששה. מאז, הרגשתי שהקשר ביננו דווקא מתחזק, ואפילו הנושא של הוואצאפ שעולה לפעמים בשיחה ביננו – לא תוקע.
בכל מקרה, כעת דיני ואני די עסוקות עם ארגון ההתוועדות. ככה זה, כשמארגנים עם דיני הכל רציני. היא עזרה לי למצוא רעיון חסידי שאוכל להעביר בקצרה, ואפילו תכננו מזכרת יפה מההתוועדות.

אני מרגישה שהמפגשים שלי עם החיים וההתמודדויות איתם גרמו לי לגדול ממש. בכל התחומים. גם האווירה בתיכון שונה, ומחייבת אותי יותר לקחת אחריות על הבחירות שלי. פתאום אני עצמאית יותר, חושבת ומקבלת החלטות בעצמי, ומבינה יותר את מה שעשיתי תמיד מתוך הרגל, בלי להבין.
גם המעגל החברתי שגדל מאפשר לי להבין את הזכות לחיות חיים חסידיים. כשאתה רואה פתאום עוד סגנונות ובתים אחרים, יש לך אפשרות להעריך יותר את כל הטוב שהיה לך עד היום, והיה נראה מובן מאליו.

חוץ מזה, יש לי משפיעה, ואפילו שאני לא מדברת איתה ממש הרבה, אבל עצם הנוכחות שלה גורמת לי לחשוב יותר על מה שאני עושה.
אז אני מאחלת לעצמי –
יום הולדת שמח,
התוועדות מוצלחת,
וגם… שאבא ואמא יסכימו לקנות לי סמרטפון…

מילה של דיני:
לא תמיד אני מסכימה עם מנוחי, אבל אני באמת מעריכה אותה. היא לא מנסה לטייח דברים, ומתמודדת בכנות עם המציאות – גם אם היא לא הכי נעימה ונוחה. מנוחי פשוט חכמה שלקחה לעצמה משפיעה והיא לא מתביישת לדבר אתה. הלוואי עלי.
אולי בהתוועדות יום הולדת של מנוחי זו תהיה ההחלטה הטובה שלי…?