הפלא הוא אני/23

מחפשת קרקע יציבה

בשבוע האחרון אימצתי לעצמי תחביב חדש – לבדוק את הסמרטפון של אבא אם הוא כבר עשה סינון (ועל הדרך לגלוש גם לפי מה שהזמן והתנאים איפשרו).
לקח לי כמה ימים לקלוט ולהיות מודעת שזה מעסיק אותי כל כך. כשהבנתי את זה, ניסיתי להבין למה זה כל כך חשוב.
בתחילה חשבתי שאני רוצה לבדוק אם אבא רציני בענין, ועד כמה הוא מתייחס לשיח הקצר שהיה ביננו בנושא הזה.
אחר כך הבנתי שחשוב לי לדעת פשוט מה מצב הנייד. יש משהו משכר בידיעה שיש לי גישה חופשית, ואפשרות בלתי מוגבלת. הרגשתי להיטות לוודא כל פעם שעדיין הכל פתוח בפני. אולי גם בגלל שחששתי שזהו חלון הזדמנויות שעומד להיסגר ואני מנסה לנצל כל יום שאפשר.
מצד שני, האפשרות הבלתי מוגבלת הזו מטריפה אותי ולא נותנת לי מנוחה. אפילו כשאני לא עם הסמרטפון, קשה לי להתרכז במה שאני עושה. זו הסיבה שאני בעצמי עוררתי את הנושא. הבנתי שאני צריכה גבולות שיעזרו לי.

כשהתחלתי לחשוב מה אני מעדיפה, הרגשתי מבולבלת, ממש גיל הטיפשעשרה.
אז שבועיים עברו והתווספו לרקורד שלי עוד כמה סרטים ותצוגות אופנה מענינות. כמה סרטים וגם כמה שריטות… המזל הוא שרוב הזמן הבית שקק, כך שלא יכולתי יותר מידי לגלוש, ובסך הכל שמחתי שרוב הזמן לא נסחפתי.

אחרי שבועיים הסינון (המיוחל?) עדיין לא הגיע. כבר לא יכולתי לשאת את ההרגשה הזו, העקצוצים בקצה האצבעות, שרק מחכות להזדמנות שתבוא. פחדתי, פחדתי שיהיה לי זמן פנוי בפלאפון ומי יודע מה יקרה. החלטתי שהגיע הזמן להתייעץ עם לייקי.
אז קבענו זמן, ושיתפתי אותה (כלומר, עכשיו הבנתי מה פירוש 'מגלה טפח ומכסה טפחיים'). אמרתי לה שלאבא שלי יש סמרטפון בלי סינון, ואני לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת שזה יפיל אותי (על מה שכבר היה בחרתי לדלג). ומה עלי לעשות? הרי ילדה לא אמורה להגיד לאבא שלה מה לעשות, וכיבוד הורים וכל זה…
לייקי התייחסה ברצינות, ואפילו ביקשה זמן לחשוב על השאלה שלי ולהתייעץ. בערב היא חזרה אלי. היא שאלה אותי: "מה נראה לך שההורים שלך היו רוצים שיהיה לך? את חושבת שהם בכוונה רוצים להעמיד אותך בנסיון?".
השאלה הזו, עוד לפני התשובה, הביאה לי רוגע מסוים. הבנתי שאין לי מה לכעוס על ההורים. זה הרי ברור שאבא ואמא הם האחרונים שיעמידו אותי בפני נסיון. פתאום הבנתי שהם פשוט לא מודעים לגודל הנסיון, ואין להם מושג עד כמה בקלות אפשר ליפול.
לייקי הסבירה לי שאצלנו, הצעירים, השימוש בסמרטפון הוא כמו ב'שפת אם', משהו שרץ בקלות ומתגלגל, בלי שאנחנו צריכים לחשוב פעמיים. לעומת זאת, אצל מבוגרים, לעיתים השימוש שלהם בכל הטכנולוגיה הוא שונה, כמו עולה חדש שלומד שפה חדשה. הדיבור שלו איטי יותר, פחות זורם, ואין מה לדבר על סלנג. זו צורת שימוש שונה, שהסיכון ליפול בה הוא הרבה פחות.
איך היא אמרה? "גם למבוגרים יש התמודדות בשימוש בטכנולוגיה, גם הם עלולים ליפול, ועובדה – הרבנים אמרו ובוודאי שכל אחד צריך לשים סינון. אך לעיתים, לעולה חדש, לוקח זמן להבין את השפה ואת ההתרחשות, והוא זקוקים ל'זמן הסתגלות' כדי לדעת כיצד לפעול".
בפועל, מה שלייקי הציעה זה לפנות לאבא ולשתף אותו בקושי האישי שלי, ולבקש ממנו שיעשה סינון עבורי.

כשסגרתי את הטלפון הרגשתי הקלה, ידעתי שעשיתי דבר נכון. רק עכשיו קלטתי את גודל העול שהכביד עלי. אבל בכל זאת, כשניסיתי לדמיין שיחה כזו בפועל, לא הצלחתי. יכול להיות – בעצם בטוח – שהעצה של לייקי טובה, אבל לא היה לי אומץ לעמוד מול אבא ולהגיד לו. במיוחד שידעתי עד כמה זה נכון הקושי שלי, והצורך בחסימה. התביישתי.
'מה זה שווה שדברת עם לייקי, אם את לא עושה עם זה כלום?', חשבתי לעצמי. אחרי יומיים קיבלתי את התשובה כשהבחנתי בחותמת של הגנה בשומר מסך. כשניסיתי לגלוש נתקלתי בחסימה באתרים מסוימים. הרגשתי כאילו קבלתי 'לייק' על השיחה שלי עם לייקי. ברגע שעשיתי אני השתדלות, משמים סידרו את כל השאר.

מילה של אבא:
אם להיות כנה עם עצמי, הסינון במכשיר הוא לא כזה 'גליק' גדול. כל השימוש באתרים לוקח הרבה יותר זמן, ולא תמיד אני נגיש למידע שחשוב לי. אבל אני שלם עם עצמי. להיות יהודי ירא שמים זה לא בהכרח קל. הבשר המהודר שאנו קונים עולה פי שתיים או שלוש. גם תפילה במנין מגבילה הרבה פעמים, והמתנה בין בשרי לחלבי שוללת מאתנו הנאה כזו או אחרת.
אז מסתבר שגם ל'מכשיר כהלכה' יש מחיר. ואני בהחלט מוכן לשלם אותו.