הפלא הוא אני/16

הצד השני של הוואצאפ

חזרתי הביתה בהרגשה טובה. יום שלישי הוא היום הקצר במערכת, וזה כבר סיבה לשמוח. חוץ מזה, זה היום שבו אמא משקיעה יותר בארוחת צהריים וגם זה נחמד בדרך כלל (חוץ מהפעמים בה היא מכינה לביבות קישואים…). אבל לקח לי כמה שניות להבין שיש סיבה נוספת לציפור הקטנה שהתרגשה אצלי בלב. אה.. יום שלישי זה היום שאבא יוצא בערב לכמה שיעורים רצופים, וכך הפלאפון שלו נשאר בבית פנוי…
כנראה שכבר ציפיתי לזמן בו הפלאפון יהיה פנוי לשימוש עבורי בנחת.
האמת, כשדברתי עם דיני על הוואצאפ וניסיתי לשכנע אותה גם להיכנס לקבוצה של הכיתה מהטלפון של אמא שלה, היא עשתה פרצוף לא ברור ואמרה: "אני לא מרגישה שזה חסר לי".
"זהו", ניסיתי להסביר לה בהתלהבות, "רק אחרי שתיכנסי ותטעמי, אז תרגישי כמה זה תורם ומה הפסדת".
דיני לא התווכחה, אלא רק אמרה בטון ובמילים שעצבנו אותי: "אני מרגישה שאת מדברת לא ממקום של חשיבה, אלא ממקום שבוי". ובכך בכלל לא נתנה לי אפשרות לשכנע אותה או אפילו לדבר איתה בנושא. מעצבן.

לדעתי הוואצאפ ממש מחבר בין הבנות. יש בנות שבכיתה בקושי יוצא לי לדבר איתן ופתאום כאן, אני מרגישה יותר בענינים. חוץ מזה, בכל יום אני שולחת פתגם או סיפור חסידי קצר. זו היתה החלטה שקבלתי כשדברתי עם לייקי על כך שהצטרפתי לקבוצה של הכיתה. "או שאת משפיעה או שאת מושפעת", כך היא אמרה ברצינות והציעה, "קחי לך איזה תפקיד קטן בו את תהיי במקום שמשפיע ותורם לקבוצה, וכך כל הנוכחות שלך בקבוצה תהיה ממקום טוב יותר". קצת חששתי מ'מה יגידו', אבל הבנות דווקא קיבלו יפה את היוזמה ויש כאלו שאפילו מעבירות את הסיפור הלאה לקבוצות אחרות.
אני לא משלה את עצמי. ברור שיש בוואצאפ גם צדדים פחות טובים. כמו שהיה ביום שלישי שעבר. תכננתי ללמוד למבחן בדינים ושמחתי שתהיה לי גישה זמינה לקבוצה. חשבתי שכך אוכל להעלות שאלות על החומר, ולהיעזר בבנות. זו הייתה תמימות מצדי לחשוב כך.
קודם כל, לא ממש הצלחתי להתרכז כשכל 3 דקות יש צפצוף. בהתחלה נהניתי מהענין, אבל בסופו של דבר עיצבן אותי שלא למדתי כמו שצריך. והכל בשביל מה? לראות את גלריית התמונות של אחיינים של דבורי. הגזימה! כאילו שזה מעניין את מישהו 10 תמונות של כל אחיין מכל פוזה אפשרית.
אחר כך אסתי הראתה את הבגד שקנתה לחתונה של אחותה, אז כמובן שעשיתי לה 'לייק' למרות שלדעתי הבגד בכלל לא משהו.. אבל כולן החמיאו לה, ולא רציתי "לפרוש מן הציבור".
לקינוח, חיוש שלחה כמה בדיחות קרש ואז כל דקה הייתי צריכה להפסיק כדי לראות עוד איזה 'חחח' שמישהי מעלה.
בסוף מישהי נזכרה לשאול: "יו, מה עם המבחן בדינים?" וכולן שלחו רק סמיילים עצובים. אז בטח שלא עלה על דעתי לשאול על החומר בדינים באווירה כזאת. לא רוצה לצאת ה'חנונה' היחידה שיושבת וחורשת למבחנים. חוץ מזה, שבאמת לא ממש למדתי…
רק כשאבא חזר והפלאפון עבר שוב לרשותו הצלחתי ללמוד בדינים כמו שצריך.

אז אני יודעת שיש גם חסרונות לוואצאפ אבל ככה זה בחיים בכל דבר. מה, כשלומדים עם חברה לא צוחקים ומדברים ומבזבזים זמן? חוץ מזה, ההווי החברתי מאוד חשוב בגיל הזה, אפילו אמא אומרת את זה הרבה פעמים.
חבל שדיני מפסידה. טוב, בא נאמר בכנות, זה לא שרק אכפת לי עליה. אני מרגישה שאם דיני היתה גם מצטרפת לקבוצה, זה היה מעלה את הרמה. וחוץ מזה (אולי זה בעצם העיקר) אם דיני תהיה גם, זה ייתן לי סוג של אישור בשבילי, שאני אוכל להרגיש יותר בנוח עם עצמי להיות בקבוצה. אבל לא נראה לי שזה הולך לקרות בזמן הקרוב, חבל…

מילה של דיני:
תמיד זה היה בסדר בעיניי שלחברות טובות יש דעות שונות. אבל הפעם, אני מרגישה שזה שונה. כשמנוחי מדברת על הוואצאפ יש לה סוג של להיטות כזו שאני מיד רואה שאין מה לדבר איתה בכלל. זו לא אותה מנוחי שיש לה דעה, מעריכה אידיאלים, ולא פוחדת להביע דעות שונות.
אז אני רק שותקת ולא מבינה לאן נעלמה האישיות הנחושה שלה. כנראה טבעה לה בין הגלים הסוערים של קבוצת הוואצאפ הכיתתית…