איזה מן אופי יש לי…
בזמן האחרון אני חווה תחושת הפכפכות מטורפת.
עם הזמן אני יותר ויותר מגבשת זהות ועכשיו אני בשלב מתקדם אבל משו פה ממש מתבלבל לי .
כשאני לומדת תניא בכיתה ועושה עוד כל מני דברים, אני מרגישה שזהו יאלה התבגרתי אני מבינה שזו הדרך ו'חלאס' כמו שאומרים.
.
אבל זה לא תמיד ככה. לפעמים אני רואה או שומעת משו חסידי ומתחילה לשמוע ואז אומרת לעצמי שטויות אין לי כוח לשמוע ת'נאומים האלה מחדש שמישהו אחר ילך להיות פרייר.
חשוב לי להדגים: למשל קראתי ספר על הרבי עצמו, וזה ריתק אותי וגרם לי להערכה ועוד ועוד.
ואז הדליקו אצלינו סרטון שמישהו מספר סיפור עם הרבי, והלכתי מיד ואמרתי לעצמי שיאלה באמת את מי זה מענין מה יש לו לומר שם..
.
הרעיון נראה לי הובן.
.
בנוסף לכך, אבא שלי טס לרבי וכתבתי מכתב כדי שאבא שלי ישים באוהל ובאמת שאני ב"ה עם מלא עומס בחיים וציפיתי לאיזה סימן משו וכלום לא קרה (עברו מעל שבועיים ואני עשיתי השתדלות שלי ולא עוזר כלום) וזה ככ קשה לי כי עד שהתחלתי לחוש כיוון קל לא קיבלתי סימן ואני חושבת לעצמי אולי אני באמת חיה בסרט שאני מקשיבה בכלל למה שיש לשיחה של הרבי של השבוע לומר…
.
נ.ב. אם תענו אני יודה לכם ממש! ואשמח שתפרסמו גם ת'תשובה כי אני יודעת על עוד בנות שמרגישות בול כך וזה כ"כ קשה לי שאין לי מה לומר להן ולעודד (למרות שבדרך כלל אנלא יודעת לסתום)
הי יקירתי, מה שלומך?
את מתארת תחושת הפכפכות וזה נראה מתוך הניסוח שלך שאת מבינה בתוכך את הקשר לשלב גיבוש הזהות, אבל עדיין משהו תמוה לך. על עצמך. על מה שקורה לך.
.
אני מתרשמת מההתבוננות הפנימית שלך, מהיכולת לשים לב מה קורה ולעשות מן "בקרה פנימית". זו יכולת חשובה מאוד וכל הכבוד לך על השימוש בה.
.
אז מה קורה?
את קוראת משהו מהתניא ומרגישה "זהו זה. הבנתי את הרעיון, מעכשיו הולכים לפי מה שכתוב ונגמרו המשחקים".
את מרגישה מאוד בטוחה עם ההחלטה הפנימית הזו ועם ההזדהות עם מה שלמדת. נראה לך שאת 100% שם. עם כל הלב והכח. שמת לעצמך על הגב תווית של "אני חסידית".
.
ואז… פתאום את מוצאת את עצמך שוב בסיטואציה של "אמורה להיות חסידית" – למשל, לצפות בסרטון של רבי בעניין רב, או ללמוד מתוך חיות והבנה, ופתאום זה לא קורה. ההזדהות המדהימה הזו שהיתה בפעם הקודמת – נעלמה לה.
.
איך זה יכול להיות?! כבר יש עלי חותמת של חסידית. איך פתאום החסידית הזו קצרת רוח לדברים שבקדושה? מה, זה לא אותו בנאדם?
.
שאלת עוד שאלה לקראת הסוף, אבל נתייחס אליה בנפרד. נתחיל קודם עם זו.
.
ובכן, נערה יקרה וחכמה, את פשוט בנאדם.
מהו בנאדם?
בשר ודם עשוי מחומר. שמעת פעם על המושג "עייפות החומר"?
הגשמיות שלנו, יש לה מגבלות מעצבנות.
למשל, אנחנו עייפות לפעמים. וכשאנחנו עייפות אין לנו סבלנות. הי, איך זה יכול להיות? שאדם סבלני כמוני פתאום קצר רוח? פשוט. התעייפתי. אני צריכה מנוחה ואוכל לשוב לתכונותיי הנפלאות.
.
מכירה את מצבינו העצבני כשאנחנו רעבות? מה יקרה אם יציעו לך לראות סרטון מדהים של הרבי כשאת מאוד רעבה? בואי נגיד בעדינות שממש לא תהיה לך סבלנות לראות.
.
אני בטוחה שעכשיו את אומרת לעצמך "לא לזה התכוונתי, התכוונתי שאני שבעה ורגועה ובכל זאת לא מתחשק לי עכשיו פתאום עניינים של קדושה". כן כן. הבנתי אותך מצויין. רק רציתי להדגים איך שאנחנו משתנים לפי התנאים הגשמיים כי אנחנו בני אדם. אותו דבר מצבי הרוח הפנימיים שלנו. גם אם לא שמתי לב, יכול להיות שעכשיו אני קצת במתח, קצת לא פנויה, אולי אפילו פגועה – זה לא משנה. גם ברמה רגשית, מצבי הרוח שלנו מושפעים ומשתנים בהתאם לתנאי הסביבה והאופי שלנו.
.
ואז, יכולים בהחלט להיות מצבים שבהם היחס שלנו לכל מיני עניינים (כולל עניינים שבקדושה) – משתנה.
.
האם זה מראה שאני הפכפכית? האם זה מראה שאני לא יציבה? חלילה.
זה אומר דבר כזה: שאני בטבעי אוהבת ונמשכת לעניינים של קדושה. זו האמת שלי. אבל בגלל טבע האדם והיהודי בפרט, שיש לו 2 נפשות, ומלבד כל העניינים הגשמיים שטורדים את מנוחתנו, יש לנו גם עבודה לא פשוטה מול הנפש הבהמית ששמה את עצמה כל הזמן במרכז, אנחנו מוצאות את עצמנו משתנות, ורוצות לפעמים דברים הפוכים, פעם כך ופעם כך (פעם הנפש האלוקים ופעם הנפש הבהמית).
.
בנוסף לכל זה, ישנו המתח התמידי בין כוחות השכל לכוחות הרגש. לפעמים הדברים וחשיבותם ברורים לי מאוד בהבנה, אבל לא בא לי עכשיו… זוהי מלחמה בין השכל לרגש (כשמדובר לא בעניינים של קדושה בהכרח, ולכן לא השתמשתי כרגע במינוחים נפש אלוקית ונפש בהמית).
.
כל זה בהחלט נותן לנו מושג לגבי המורכבות שלנו כבני אדם.
יופי. ומה עושים עם זה? איך חיים עם זה?
.
קודם כל מבינים את זה.
זה אחרת לגמרי להגיד לעצמי "שיחה של הרבי מאוד חשובה לי, אבל כרגע אני לא פנויה, וחשוב לי ללמוד מתוך יישוב הדעת ולכן אני דוחה את זה".
מאשר להגיד "אני הפכפכנית, אתמול למדתי שיחה והיום לא מתחשק לי, איזו מוזרה אני".
נכון?
.
ומה האמת משניהם? הראשון כמובן. ותראי איזה הבדל מבחינת ההרגשה בין שחושבים כך ובין שחושבים אחרת.
.
אז לך יקירתי, ולכל חברותייך שמרגישות כמוך:
חוץ מגיל ההתבגרות, אתן בנות אדם מקסימות, ואלו החיים אהובות – לבחור כל פעם מחדש בבחירה הנכונה. להכיר את עצמי כל יום מחדש, מה שולט אצלי השכל או הרגש, מה משפיע עלי לטובה על מצב הרוח ואיך להתמודד עם מה שלא…
וכן, יש דברים קטנים שכבר הופכים להיות הרגל אצלינו וקל לבצע אותם, ויש כאלו שעדיין נילחם עליהם. ויש כאלו שנילחם עליהם לפעמים ולפעמים במתנה גמורה נוכל לעשות אותם ממש בקלות…
.
.
ועכשיו לשאלה השניה שאני בוחרת להתייחס אליה בכלל מכיוון אחר.
סיפרת שכתבת לרבי וחיכית לתשובה, לסימן.
אם אני מבינה נכון, זה באותו עניין. רצית לקבל מהרבי איזושהי עזרה ודחיפה להיות יותר יציבה, להרגיש יותר מחוברת וכו'. וזה לא בדיוק היה ברור.
אני מקבילה את מה שאת אומרת לנושא התפילה. כי בעצם לפנות לרבי זה לבקש שיתפלל בשבילנו. וגם כשאנחנו מתפללות בעצמינו על כל מיני דברים – לא תמיד רואים מיד במוחש את התשובה… למה זה? מה זה אומר? זה סתם?
.
אז ככה:
להתפלל וגם לכתוב לרבי שיתפלל בשבילנו – זו דרך נכונה מאוד!
הקב"ה רוצה שנבקש ממנו עזרה. והוא עוזר. תמיד.
למה לא רואים מיד?
יש לכך כמה סיבות אפשריות (ואולי עוד, שלא זכרתי כרגע):
.
א. הקב"ה חושב בשבילנו כרגע שהברכה צריכה לרדת בזמן אחר וזה לטובתינו. עוד קצת לחכות, עוד קצת להתפלל ולהאמין.
.
ב. הקב"ה דווקא כן שלח לנו סימן, אבל פספסנו אותו איכשהו. אני למדתי לבקש מהקב"ה שיעזור לי לראות ולא לפספס את השליחות שלי, את הסימנים שאני צריכה לראות ולהבין.
.
ג. את נולדת (וגם אני) לדור מאוד מיוחד. על הדור שלנו אמרו גדולי וחכמי ישראל (כמו משה רבינו) שמזל שהם לא נולדו בדור הזה. למה? כי מצד אחד יש לנו זכות גדולה ועצומה כדור הגאולה. מצד שני, דווקא משום שאנחנו כה קרובים לגאולה, אנחנו די בחושך. חושך גדול אפילו. יש הרבה הסתרה מאשר פעם. פעם היו נביאים וכו' אפשר היה לשאול ולקבל תשובות ברורות. היום אנחנו ממש צריכים להפעיל את שרירי האמונה בלי פינוקים. וזה דווקא משום שאנחנו כה קרובים לה' בלי אמצעי תיווך, ודווקא משום שה' כל כך סומך עלינו. אז לא תמיד מקבלים סימנים ברורים וצריך לעבוד קשה "להבין לבד". אבל עדיין, זוכים לראות בתוך כל זה המון שפע בגשמיות וברוחניות ורחמים של הקב"ה עלינו וגאולות קטנות שהולכות ומגלות לנו שהגאולה אוטוטו כאן. אז לא להפסיק לבקש ולהתפלל ולכתוב לרבי, כי:
.
ד. בקשות תמיד עוזרות! הבקשה והתפילה נותנת כח להמשיך, גם אם המענה הצפציפי לא מיידי. תמשיכי לעשות כל מה שאת יכולה, בתמימות, לפי הכוחות שלך. לבקש עזרה. ואת תראי כעבור תקופה, שגם אם יש לך נפילות או מצבי רוח, בסך הכל את כן בכיוון של עליה, וכן דברים מסתדרים פתאום. ומרוב שזה נעשה בדרך הטבע, אפילו לא שמת לב. אבל זה הסתדר…
.
.
מקווה שנתתי לך כיוון כלשהו
.
חני
6 תגובות
איך אהבתי והתחברתי לתשובה… תודה!
התחברתי.
תשובה יפה, תודה!
תודה לשואלת האמיצה.
וכמובן לחני על התשובה היפהה
תודה חני !!
וואו
תודה על התשובה!
מערך השאלות חזר?
אמן שכן:)
יאוו איזה כייף ששלחתם את התשובה גם!!
זה הגיע בידיוק בזמן ועזר לי מאוווד.
תודהה!