הפחד שמאחורי הפוסט

הרגשתי שהוא רוצה את טובתי
הדפיקה על הדלת הייתה עדינה, באמת עדינה.
אז אל תתפלאו שפתחתי את הדלת בלי מחשבה מיוחדת.
הוא עמד שם. עם חיוך קטן, קונדסי, שובב, ופשוט נכנס!
עוד לפני לפני שהצלחתי לפעור את פי, הוא השתלט על כל חלקה טובה, התביית על הנקודות החלשות והחל להרוס אותם מבפנים.

היום אני יכולה להגיד, הייתי חלשה. במשך חודש נתתי לו לזרוע בי את כוחו ההרסני.
והוא ניצל את חולשתי. תקף במלא העוצמה.
עד שמטרתו הושגה.
גנזתי את הקטע.

וזה היה נורא. כאב לי! קטע שישבתי וחשבתי עליו רבות, כתבתי, מחקתי, ניסחתי וחוזר חלילה. עד שהוא יצא טוב ב"ה.

אבל הוא גרם לי לא לפרסם אותו.

לפעמים, ברגעים של יאוש. כשהרגשתי שהוא אוכל אותי מבפנים. ניסיתי לשקוע בעבר. במה שהיה לפני שפתחתי לו את הדלת בטיפשותי.

ואז נזכרתי, והזיכרון לא היה מחמיא כל כך. אומנם הכניסה הגדולה שלו החלה כשפתחתי לו את הדלת. אבל הוא תמיד היה שם. בקטן.

הפעם הראשונה שהרגשתי אותו הייתה כשראיתי פוסט אחד. לפני הרבה זמן! על קצה המקלדת עמדה לי תגובה, שנונה כזאת.

היד שלו היתה הדבר הראשון שהרגשתי. הסתובבתי בבהלה, ואז נרגעתי. הוא היה חמוד כזה, דאגן הוא הסתכל עליי בעיניים אכפתיות ואמר: "שלוואן, אבל יכולים לצחוק על התגובה שלך". הסתכלתי ישר לתוך עיניו, הוא הנהנן, היה לו מבע איכפתי ודואג. אז נכנעתי. מחקתי את התגובה.

וזה הגיע אחר כך בכל שלב, כשרציתי להסביר משהו, להגיב, לכתוב פוסט. כל דבר אחר.
והוא היה אמיתי! כן! הרגשתי שהוא באמת רוצה את טובתי.

אבל יום אחד, בזמן שהוא כנראה ישן (אולי בעצם הוא כבר מת?!) כתבתי במהירות את הפוסט של הגשר על הכוכבים, את הפוסט שעד לאותו רגע גנזתי עמוק בליבי. עד לרגע זה אני לא מבינה איך הוא לא התעורר (לתחייה?!) מהנשיפות שלי.
סוף סוף זה כתוב! התרגשתי.

ההתרגשות שלי הייתה מוקדמת. את זה הבנתי רק כשאחיו התאום דפק לי בדלת. כמו שתיארתי למעלה. זה היה חודש קשה ביותר.
במיוחד שהלב שלי הצטרף למאבק נגדי, כנראה הרגיש נבגד על שכתבתי משהו שהיה שייך רק לו.

"שלוואן, מה את צריכה את הכאב ראש הזה, להעלות פוסט, ובכלל מה יגיבו על זה? אולי יזלזלו בך בתובנות שלך? את עלולה עוד להיפגע!"

משיכנוע לשיכנוע הרגשתי איך אני מתייאשת יותר ויותר. אם הפחד שבליבי אומר לי שאני לא מסוגלת להעלות את הפוסט, מי יגיד אחרת?!

אז התייאשתי, וכאקט יאוש שלחתי את הפוסט לחברה שלי, לשירת הברבור האחרונה של הפוסט. (חברה מדהימה ויקרה שהלוואי על כולם כזו חברה!)
והיא כתבה לי בזה הלשון:
*"ואהוווווווו אבאלה איזו מוכשרתתת!!! תעלייי!!!! באמת שזה פשוט מושלם"*
אני- חחחח.. תודההההה. אוף, אבל יש לי פחד קהל…
*"זה מושלםםם אין מצב שיגידו על זה משהו לא טוב. וגם אם כן, למרות שאני בספק ממש ענק, זה מושלם!!! ותזכרי את זה!"*

וזה לא נגמר כאן.
המשכנו קצת להתכתב.
היא לא נרגעה עד שהעלתי את זה.
וכשסוף סוף העלתי, ושלחתי לה צילום מסך של "התגובה התקבלה"
היא כל כך התרגשה איתי!!
וזה היה מדהים!!
תודה לך אוריה!!!
אז, אני לא יודעת אם זה יעזור לכולם. אבל אם את מפחדת לכתוב ולהעלות לכאן פוסט, תנסי למצוא את החברה הטובה הזו, טובה באמת! ושלחי לה את הפוסט.

אולי נזכה לראות גם את הפוסט שלך כאן!
אוהבת המון!
שלוואן