העלו חרס בידם

-שיר מפותגם-
אֲדָמָה
רָעֲשָׁה
טִרְטְרָה
גָּעֲשָׁה
הֵן כּוֹרִים
אֶל בִּטְנָהּ
שֻׁלְשְׁלוּ

וּקְדִיחוֹת
וְקוֹלוֹת
וּסְלָעִים
וְחוֹלוֹת
וְאָבָק
אַךְ אֶת מָה
יְגַלּוּ?

לְמָה
הֻכְנְסוּ
הַכּוּרִים
וְנִסּוּ
לְחַפֵּשׂ
בָּהּ מַחְצָב
כֹּה יָקָר?

(אָז תֵּדְעוּ
שֶׁלָּחַשׁ
לִי הַבֵּן
שֶׁל גַּשָּׁשׁ
שֶׁהוּבָא
לַקְּדִיחוֹת
כְּעִקָּר

שֶׁהַיּוֹם
מְחַפְּשִׂים
(לְפָחוֹת
מְנַסִּים)
הַמַּחְצָב
שֶׁנִּקְרָא
'אַהֲבָה'

זֶה מַחְצַב
כֹּה יָקָר
כָּךְ פָּסַק
וְאָמַר
לִי הַבֵּן
שֶׁל גַּשָּׁשׁ
הַסְּבִיבָה)

הוּא נָדִיר
לְמַדַּי
אֵין כְּמוֹתוֹ
רַב מִדַּי
וְנָחוּץ
הוּא, לַכֹּל
עַד מְאוֹד

וְאוֹ אָז
לוּ וְאִם
כְּשֶׁאוֹתוֹ
אָז מוֹצְאִים
סוֹף כֹּל סוֹף,
מְחַפְּשִׂים
עוֹד וָעוֹד

אָז חִפְּשׂוּ
הַכּוֹרִים
בֵּין סְלָעִים
וּשְׁבָרִים
וְעָפָר,
חוֹלְלוּ
הֵם שָׁם הֶרֶס

אַךְ בְּסוֹף
יוֹם, גִּלּוּ
שֶׁהֵם סְתָם
כָּךְ עָמְלוּ
כִּי בַּיָּד
הֶעֱלוּ
הֵם, רַק חֶרֶס.