אמנם הבלוג "סיפורה של שליחות" הסתיים, אך סיפור השליחות לעולם לא מסתיים.
ובעקבות האבידה שפקדה היום (י"ג תמוז תש"פ) את קהילתנו, החלטתי לשתף אתכן בפוסט הבא:
היה זה לפני כ-18 שנה, יום אחרי יום כיפור. אשה בשנות השבעים לחייה נראתה בבית הכנסת של קהילתנו כשדמעות בעיניה. אחד השלוחים ניגש אליה והתעניין לפשר הדמעות.
"איך פספסתי את "גאט'ס נאמען"?" אמרה בלב שבור. "אמא שלי אמרה לי שיום אחרי יום כיפור צריך לבוא מוקדם לבית הכנסת" סיפרה ביידיש וותיקה.
"והנה הגעתי ואני רואה שפספסתי את התפילה."
השליח לא איבד עשתונות ומיהר להרגיע את האישה ולומר עימה כמה פרקי תהילים.
"אמא אמרה לי" סיפרה הסבתא בהרחבה "כי למחרת יום כיפור השטן מקטרג שהיהודים באו להתפלל רק ביום כיפור ולמחרת בית הכנסת ריק. לכן צריך לבוא מוקדם ביום הזה.
זהו סיפורה הניצחי של סבתא פרלה. הסבתא של קהילתנו שהיום, י"ג תמוז תש"פ, יום אחד לפני שהשלימה את שנות ה-90 לחייה, השיבה את נשמתה ליוצרה.
זהו סיפור אחד ממנו משתלשלים עוד הרבה סיפורים, מקרים והנהגות המעוררים השתאות על נשמתה המאירה ואמונתה הטהורה של יהודיה פשוטה. מסיפורי הבעל שם טוב ממש.
היא התגוררה בבית בו גדל המשורר ביאליק. וזכתה כי לפני מספר שנים סיימו בביתה את כתיבתו של ספר תורה לזכרו של קרוב משפחה של ביאליק.
באין ברזים בביתה, הייתה יוצאת מדי יום רביעי לשאוב מים בכדי לנקות את הבית לכבוד שבת, גם כשגילה התקרב כבר ל-90.
בערב שבת, פחדה להדליק אש, אך הקפידה להדליק "נרות" שבת באמצעות הדלקת החשמל, כפי שקיבלה מאימה ובמהלך כל השבת אכלה חלות ולחמים מ'פת ישראל' בלבד, לא לפני שנטלה ידיים טרם האכילה.
בביתה החזיקה מחזור שקיבלה מאמה ומדי יום הייתה מדפדפת ומעיינת בו.
כשבאחת השנים נשאלה בשמחת תורה האם הייתה לה פעם יגיעה עבור שמירת מצוות, סיפרה את הסיפור הבא:
"היה זה בפסח. עוד לפני המלחמה. הגעתי לבית הספר המקומי בו למדתי, רעבה וחלשה, מאחר וזה כמה ימים שלא היה אוכל בבית. חברה שמה לב למצבי והציעה לי לחמניה טריה ומשביעה. הייתי רעבה מאוד ורציתי לקחת את הלחמניה, כשאז נזכרתי שפסח היום ואסור לאכול חמץ. וויתרתי על הלחמניה על אף הרעב…"
היא דאגה לילדי השלוחים. סיפרה שאומרת עליהם כל יום תהילים.
בבית הכנסת הייתה מחלקת אגוזים ובחנוכה – 'חנוכה געלט'.
בכל חג ומועד (וכמובן ב"גאט'ס נאמען") הייתה מגיעה לבית הכנסת, כשבחג השבועות היא אינה שוכחת להצטייד בפרח, בזוכרה משנות ילדותה כי בשבועות מקשטים את בית הכנסת בפרחים.
בהגיעה לבית הכנסת, הייתה יושבת הכי קרוב שאפשר למחיצה ומאזינה בשקט למהלך כל התפילה. ובסיום התפילה הייתה ניגשת בהתרגשות לארון הקודש ומתפללת בדמעות.
פרלה, היוותה סמל ודוגמא לנשמה מאירה ואמונה תמימה.
ותיזכר תמיד כ"בבושקה פרלה" של קהילתנו.
ת.נ.צ.ב.ה.
20 תגובות
יאווו.
מצמרר.
ברוך דיין האמת.
ואוו תקשיבי אל תפסיקי אם הסיפורים מהשליחות שלך!!!!!
הם מדהימים אחד אחד!!
יהלומים!!??
את מז'יטומיר?
אני גם חשבתי על זה?
לא… חחח
התכוונתי למושקי?
חסידות חבד מזתומרת? חחח
היא נשמעת סבתאלה טובה
ב.ד.ה.
ממש מרגש.
נשמח מאד שתמשיכי את סיפורי השליחות
הייייי סליחה אבל זה השם שלי!!
ואוו. כואב ממש.
אמן שנזכה כבר לראות אותה ואת כל אלו שאבדו לנו, נאו בגאולה.
זה היה בCOL חח
חח כן…
שלחתי את זה לכאן לפני שזה פורסם שם והתלבטתי אם לבקש מהמערכת שלא יפרסמו ?♀️
בסוף החלטתי לזרום עם זה 😉
תאמת שמהתחלה ניחשתי מי את?
אבל היה לי ספק.
ואני לא מתפלאה שאת כזאת מהממת???
לא מכירה אותך אישית אבל ממה ששמעתי,
אז יצא לי לשמוע רק שבחים?
שלחו את הכתבה…
רב אחד סיפר את זה בהתועדות, נראה לי וילהלם מזיטומיר…
אהה זה אביך לא??
חחח טוב, אז עכשו גם מי שלא מכירה אותי נחשפתי לגמרי.
וממש בטעות ??
השגחה פרטית…
עכשו, כל מי שמכירה אותי, שתזדהה בפני, טוב? ?
סתם סתם….
נצטרך להחליף שם (שמות?) וזהו ?
ותודה לכל הבנות שדאגו לכתוב כאן בתגובות את השם ??
זה לא היה הכרחי.. אתן יודעות…
ויכל למנוע מבנות שלא ידעו לעלות עלי?♀️
אבל בסדר, נסלח לכן…??
יאוו מ.א. את כותבת ממש יפפפהה