הנשמה נשרפת!

אין לי למי לפנות.
אני מסתכלת ימינה, אני מסתכל שמאלה.
ריק.
הפעם, ממש ריק.
אנשים באים, אנשים הולכים,
לכולם אכפת.
יותר מדי.
עד שזה יצא מפרופורציות.
היחידים ששומעים את הכאב שלי הם אנשי סביבתי.
אני זו שחווה את הכאב.
אף אחד לעולם לא ידבר אלי,
אלא לגוף שלי.
אף אחד לא ינחם אותי,
אלא ינסה להוציא אותי מהמקום שבו אני נמצאת.
הקיום שלי לא טעות.
אני כאן בשביל מטרה אחת ויחידה.
לסבול.
יש חור שחור המושך אנשים כלפי מטה.
ככל שהם נופלים עמוק יותר, כך החור גדל יותר.
אני יושבת בתחתית העמק.
בודדה.
ביכולתי לזעוק,
אך אף אחד לא ישמע את קולי הזועק ממעמקים.
להם עדיין יש סיבה להישמע.
ביכולתי לבכות,
אך אף אחד לא יראה את הדמעות שלי.
להם עדיין יש סיבה לשמוח.
משפחות ביחד,
אבל אני בודדה.
עם משפחה.
ביכולתי לחייך, ואף אחד לא ידע מה עובר עלי.
תקווה היא לא מילה במציאות שבה אני חיה.
היא קיימת רק מפני שהניגוד שלה קיימת.
אני לא מחפשת יד הצלה.
אין ידיים.
אני בוכה בפנים,
היכן שהדמעות שלי מוחזקות.
אין אמון בבני אדם.
אין אנושיים ביקום.
אין בי את היכולת להיות נאהבת.
אני רוצה לעצום את העיניים,
ולחשוב על יום טוב יותר.
אך לא נותרו ימים.