המשך לממלכה במבחן של שותפות אלופות/6

אני גמרתי בתפקידי הכושל??
הסגירה של הנעל המוזרה שמצא בעלית הגג קשה למדי. לאחר מאמץ הוא עומד מביט בבואתו הנשקפת בחלון מהדק את אחיזת הפאה לראשו מסובב את המטפחת סביב, נבהל למראה האישה הנשקפת מולו.
אוויר הלילי פורץ מבעד לדלת הפתוחה מכה אותם, כאשר הם יוצאים לעבר השוק. "אתה זוכר איך קוראם לך?" הוא לוחש "אליהו"
"ולי?" "לאה, אימא שלי. אנחנו בדרך לדודים שלנו לאחר שאבא שלנו נפטר במלחמה"
"יופי" פנרס מחייך בשביעות רצון, נבהל לרגע מן המחשבה, שאולי סיפור הכיסוי שלהם אמיתי למדי.

הם מגיעים לשוק המרכזי, הוא שקט בשעות הערב, רעואל מהדק את אחיזת ידו, הם נגשים לדוכן פרות .
"מה תרצי?" הירקן מברר תוך שהוא אורז שקית מלאה תפוחים לעלמה צעירה. פנרס מצביע על התפוחים, כאילם. "בוודאי, כמה?" הוא מרים את ידו השנייה לסמן ארבע. "בוודאי" הירקן חביב צוחק צחוק חלול שמרעיד את פנרס, הצחוק הזה מוכר לו. הוא מרים את עיניו וזיק הכרה חודר בהם. הוא זיהה אותו.

פנרס תופס ביד הקטנה ורץ במהירות הגבוהה ביותר, גורר את הילד הצורח איתו "רעואל הכל יהיה טוב" רעש תפיפות הרגלים מאחוריו מתקרב, רודפים אחריו. הם נסים במהירות, מגעים לקצה הכפר, מתנשפים. פנרס מביט לאחור, אין אדם בסביבה, כעת הוא מתפנה להרגיע רעואל הצורח. מסתכל לעברו ומשתנק. ילד טהור בעל עיניים שחורות גדולות מביט בו בפחד. איפה רעואל, פנרס נרעד, הילד הזה לא רעואל, רעואל נעלם.

—

לילה. חושך. כוכבים.
הלה מתהפכת במיטה, לא מוצאת מרגוע. לחישות שקטות חודרות לאוזנה בין צרצורי הצרצרים. היא מנסה לסדר את הכר לנוחות מרבית. הלחשושים מבחוץ התקרבו. "בואו נשב כאן" קול בחורי בוגר נשמע קרוב מאוד לחצר.

לור הצביע לעבר הגדר הקטנה שהקיפה את חצר הבית הקטן. "אתה לא חושב שישמעו אותנו" בירר יששכר, חייל נוסף שהצטרף לצבא האמיץ שלהם. "לא נראלי, הבית נטוש כבר שלושה חודשים ובכל אופן, לרוב אנשים ישנים בשעות הקטנות של הלילה". דורן, איש המודיעין שלהם, אותו הכתירו אמש, כבר בפעולה. "אכן" קאנין כחכח בגרונו "דברי מיועדים כרגע בעיקר אליכם יששכר ויניר," החדשים "וגם אלינו. לכולם חשוב לרענן ולזכור את המטרה של הצבא שלנו, היעד והכיוון. החייל שלנו מהפכני והלחימה שלנו לכיוון אחר לגמרי." פניו היו סמוקות כאשר עצר לרגע מנאומו השוטף.

"אנחנו ננצח את הרוע, נגיע עד כוזר החדשה, נשתלט על.. " פתע נעצר, קולו נקטע באחת. הוא פקח עיניים גדולות כמנסה להעביר מסר בלי מילים, רומז להם לשתוק.
'מלחמה? כוזר האחרת?' הלה התיישבה באחת על המיטה המקרטעת, ראשה מסתחרר, גלים רבים שטפו את ליבה, לא יודעת לאיזה צד שייך הקול הדק שמעבר לחלון, האם נאמן?. דבר אחד היה ברור לה, הקול הזה שייך לצד של האנשים העקשנים.

היא נעמדת בזהירות, מתכופפת לידידיה, מעבירה ליטוף על פניו המלאכיות ופוסעת פסיעה קטנה לעבר החלון הקטן, מביטה על החצר הקטנה וקופאת על מקומה. מבטיה מצטלבים עם בחור, ירוק עיניים. רגליה החלו רועדות, אין לה לאן להימלט. 'היא צריכה לברוח'? השאלה ניקרה בראש. זה חסר סיכוי. עיניה נצצו, מרגישה טיפות קטנות שמזדחלות על פניה.

היא המלכה, החזקה, עומדת מול אנשים שהם אולי אויבים בלי שום חייל אחד לעזר, לאן נעלמו מאות החיילים שחיכו לצו פיה, איה?. אדמת כוזר רועדת תחת רגליה, לברוח! התרמיל הקטן שלהם, היה בקצה החדר, הלה החל למלא אותו בבגדים ובכל דבר אשר ניקרה בדרכה. לפתע הכתה בה ההכרה כברק, היא עצרה מפעולת האריזה. היא לא יכולה לברוח, מחר פנרס מגיע עם רעואל. מחר. היא נשטפת זעה קרה, עיניה מתרוצצות בבהלה.

היא הביטה לעבר החצר, החיילים נעלמו. קול קטן נשמע מפתח הדירה הקטנה, היא מטע את אוזנה. הדלת נפתחה. פחד מוות.
מי ממשיכה אותי?