המשך לממלכה במבחן של שותפות אלופות/5

הכתיבה שלי לא ברמה של השותפות האלופות הקודמות שכתבו את הפרקים הקודמים (קיווי ושואפת לשלמות) רק ניסיתי את מזלי?. קאנין זו דמות חדשה שהוספתי, שבתכנון שלי היא עתידה להיות מאוד מרכזית.
דיירן התהפך על מזרון הקש, התלבטות הזאת לא נותנת לא מנוחה.
'חבל שלא לספר' אולי כך היה עדיף . לספר? מה פתאום, מי יקבל את אות גיבור האומה? רק הוא, דיירן, ניצב פשוט שהציל את כל כוזר, המחשבה נעמה לו. ובמחשבה זו השלים את היפוכו, עצם את עיניו ונרדם. חולם על הכיכר הגדולה, איך המלך איסתרק מעניק לו את אות הגבורה וחיוך גדול נמרח על פניו.

קול הנשימות של הסובבים אותו נשמעו, כאשר מהללאל התרומם והתנער מחתיכות הקש שדבקו לבגדיו. עלה על סוסו, מנסה להתרגל לאפלה הסוררת. בהחלטה של רגע לפני ששלח את ידיו להמריץ בסוסו ולדהור לעבר אתיל, גלש מסוסו השחור לוקח את האיגרת הסודית מהתרמיל של דיירן הבוגד. והחל בדהירה מהירה לעבר הארמון, לא מודע למה שמצפה לו.

—

קאנין התיישב על האדמה הדשנה שבחצר ביתו, משקיף לעבר אתיל, הבירה שנכבשת למול עיניו הפעורות. האצבעות בידו הימנית נקמצו בחוזקה ולו היה לו יד נוספת הייתה נקמצת גם היא. הנקמה בערה בו, לו רק היה יכול להילחם, להביס את איש הרוע.

לפתע, שער החצר נפתח בחריקה צורמת. קאנין הביט אל הפתח, לור עמד בפתח ומאחוריו עמדו עוד שלושה חיילים לא מוכרים. "אנחנו בורחים" לור אמר בלחישה.

"לאן?" קאנין בחן את תאווי הפנים של הארבע הניצבים מולו, הם היו שרוטים ותשושים "אולי תנוחו קודם" הוא הוסיף.

"רחוק, ומהר. זהו המאבק נגמר, חייליו של דאלידיאן פורצים את חומות הארמון. אתה בא?" לור, חברו הטוב לא שכח אותו. דמעות מלוחות טיפסו בגרונו.

"כן אני בא" הוא לקח את מעט חפציו שנותרו לו, ארז אותם בצרור קטן, ושלח מבט אחרון לעבר ביתו הדומם, לעבר הבירה והארמון.

הם היו עייפים אך זריזים, וכאשר נפרצה החומה, הם כבר היו רחוקים. לא סובלים ומבכים אל כוזר שאיננה. לאחר שעות ארוכות של רכיבה והליכה מעייפת הם עצרו בין העצים בשולי הדרך, סידרו את מעט האוכל שהיה בידיהם וחילקו אותו בשווה.

"אל תחשיבו אותי בחלוקה" אמר דורן, אחד משלושת החיילים.

"כן, גם אותי. אני לא מסוגל לאכול כרגע" קאנין הצטרף. דמעות חמות שטפו אותו. זהו העולם פסק, איבד את משמעותו.

"זהו אין סיכוי" הסכמות נשמעו מכל עבר.

"לא" לאחר דקת דומיה פרץ קאנין את השקט, מרים את ידו היחידה. וחיוך ענק צבע את פניו. על ידי הקטועה אני ילחם, כוזר הישנה עוד תחזור. מבטים תמהים ומרחמים ענו לו.

"איני אומר סתם" לאחר שקאנין שטח את רעיונו בפניהם. דברים נשמעו הגיוניים בהחלט. וזרמים חמים עברו ביניהם.

—

כל אותו הבוקר פרנס לא יצא מביתו, מחבק את רעואל חזק, מבטיח לו שהכל יהיה טוב "ה' שומר עלינו" לחש לפיקדון שבידו. עוד שעתיים הם אמורים לעזוב את העיר. לולא היה לבדו יכול היה לעשות זאת ביתר בקלות, אך עם ילדון קטן ומפונק אין זה אפשרי. ומוחו החל קודח.

פרנס התיישב על יד השולחן, בידו קלף וקולמוס, עושה סדר במחשבותיו, כמו פעם, מניח נתונים ותנאים ומחפש את התשובה. "אחד, בלי שיראו את פני. שתים, מבלי לעורר מהומות. שלוש… ארבע…" הרשימה התארכה, עד שצץ במוחו הרעיון המבוקש והפעם לא הייתה שום סיבה נראית לעין לפסול את תכניתו הגאונית, חוץ מהרגשה רעה שלא עזבה אותו, כזבוב טורדני.
מקווה שאתן עדיין נושמות?מה אומרות על התפנית בעלילה?