המשך למהללאל – תמשיכו אותי…

את הקטע הזה כתבתי לפני איזה חצי שנה, יום אחרי שקראתי את מהללאל.
בקושי זוכרת מה רציתי להמשיך ולכתוב כאן אז משאירה לכן לכתוב את ההמשך בתגובות…

הבוקר נראה בהיר מתמיד בשעה שהאקסטידור אולה טרסדיאן הציץ אל החלון.
לפני יומיים גמר בליבו לנסוע אל ביתו של אביו – מפקדו בסטיאן מקאן.
מהללאל היה מאושר בבואו והציע לו כמה רגעים קודם לצאת לטייל ברחובותיה היפים של אתיל.
"מזג האוויר אכן יפה היום", הסיט אולה את ראשו מן החלון, "לו יהי. סבא סבן, תוכל בבקשה לוודא שהכרכרה ממתינה לנו בחוץ?" הוא שואל בנינוחות.
"הכרכרה כבר עומדת הכן אדוני". משיב לו משרתו המסור, גלימתו של אולה בידו.
"תודה לך סבא סבן. יברכך השם מאוצר מתנות חינם". מאחל אולה בעודו לובש את הגלימה.
"והמברך יתברך". משיב משרתו כמקובל.
"האם ירצה אדוני פריט מיוחד ליציאה?" וידא האיש.
"נראה כי מהללאל מתארגן היטב". השיב לו אולה בביטול. "אני חושב שאצא בגפי".

כשהם בחוץ, יושבים שניהם במרכבה, מרשה אולה לעצמו לפתור את ספקותיו. "כוונתך היא שנצא לבקר באחוזתו של טוביה סאנפאל. האם אני טועה?"
"הוי אולה". מהללאל לא ניסה לכלוא את צחוקו. "האם תגיע אי פעם השעה בה מחשבותיך יטעו אותך?"
"בוודאי יקירי". אולה משיב ברצינות לשאלה שנשאלה בבדיחות. "ובעבר כבר כנה פעמים מצאתי את עצמי מצטער עד כלות לאחר שטעיתי במחשבתי. אין אדם שחסין משגיאות, מהללאל". בן דודו מביט בו, עצב נוגה מכסה על עיניו לפתע.
"מה?…" מהללאל משפיל את עיניו מאלו של אולה. "טוביה, נכון?"
אולה מהנהן. "מה עבר לפתע בראשך עטור התלתלים כשהחלטת לבקר באחוזתו?"
מהללאל לא ממהר להשיב על שאלתו. "לנדר, אודה לך אם תשאיר אותנו לבד", הורה.
נושא כליו מיהר לציית לבקשתו ועבר לחלקה הפנימי של הכרכרה.
אולה כיווץ את עיניו בשאלה, תמיהה מתפשטת על פניו.
"ראה". מהללאל מוציא אותו מספקותיו.
הוא שולף מן הנדן שברגלו בקבוק חרס קטנטן, זעיר אפילו, כשהוא אטום היטב בפקק שעווה החתום בחותמת לא מזוהה.
"האם הנך מכיר את הבקבוק הזה אולה?"
אולה מנסה להזכר. משהו מבצבץ במוחו אך בורח. "אני מכיר", הוא מאשר, "פגשתי בו מתישהו, אך איני זוכר מתי".
"אז אזכיר לך". מהללאל עובר מן הספסל עליו ישב, לצידו של אולה.
"זהו הסם המהפנט".

(קטע מוזר 😳😋 אני יודעת… מה שאני זוכרת במעורפל, שכשכתבתי את זה התכוונתי שהסם קשור למורה לשפות. זה פשוט היה מזמן…)