המצב הזמני מעצבן

אבל צריך לזכור את הסוף
משפצים אצלנו בבית.
ואני יודעת שבסוף זה יהיה טוב, תהיה לנו מקלחת חדשה, יהיה כאן נעים וחדש ונקי.
אבל עכשיו זה קשה. וזה כבר יותר מדי זמן קשה.
כבר שבועיים שעובדים אצלנו בבית, והכל מלא אבק וריח של סיגריות וקפה שחור.
הפועלים מסתובבים כאן חופשי, ולפעמים נראה לי שאני צריכה לבקש מהם רשות להסתובב כאן. שלא אפריע להם.
הלו!
זה הבית שלי!
אתם סתם זמניים כאן!
אבל הזמני הזה מתארך ומתארך. והיום הם גם עבדו בחדר שלי.
הם קדחו בקיר, והאבק ממלא את הנשימה.
אוף. אני רוצה ללכת לישון אצל חברה. אצל דודים. אצל לא יודעת מי. לא משנה איפה בדיוק.
אני לא רוצה לישון פה.
למה אני צריכה להיות בתוך כל המלא מלא אבק?
למה שיפוצים לוקחים כל כך הרבה זמן???

*
כתבתי את זה לפני כמה ימים, ועכשיו אני קוראת את זה ו… לא יודעת מה לומר.
השיפוצים עדיין בעיצומם. ברגע זה ממש מרעיש כאן איזשהו פטיש, וחבל שאני לא יכולה לצרף תמונה של הסלון כדי שתראו כמה חומרי בניה יש לנו בבית.
אף פעם לא ידעתי שלעשות מקלחת חדשה זה עסק מורכב כל כך…
בכל אופן, הבלאגן ממשיך לחגוג, אבל משהו כן קצת השתנה.
לא יודעת איך זה קרה בדיוק, אבל זה קרה ברוך ה׳. ההבנה שזה תהליך, שקשה עכשיו ואחרי זה יהיה טוב, הצליחה לחלחל.
אני מסתכלת על ערימות החול-חצץ-קרמיקה, והן כבר פחות מפריעות לי. בסוף תהיה כאן מקלחת יפה.
האמת, אולי הצלחתי להרגיש את זה, כי חשבתי על זה הרבה.
וכשחושבים הרבה על משהו, הוא נכנס ללב.