המים קפואים

מחפשת זהות
משוטטת, חוקרת תוהה.
בעולם הגדול והמוזר,
בודקת, מחפשת אהבה.
האם לכאן אני שייכת?
לא, עונים לי אלפי קולות.
יש להם הוכחות.
אבל הרגש מושך אותי פנימה,
מה לעשות?
לא אני לא כזו, מה פתאום,
ולאחר רגע- בעצם כן,
האם מתאים לי לעשות את זה?
ואיך אוכל לקבוע זאת
אם אינני יודעת מי אני?
השאלה זועקת בי!

האם קיים בי בכלל 'אני'?
תכונות, רצונות משלי??
תהיי את, עונים לי כולם.
אין עוד אחת כמוך בעולם.

אל תוך עצמי אני תרה,
מתבוננת, חושבת עד
הגעתי אל גבול הטירוף.

מה אענה לאחרים,
באיזה סגנון אדבר,
ללא זורם לי- להיות אני.
מנסה ליצור משהו אחר,
אינני יודעת מה-
זה רק
בתת מודע שלי.

אני בצומת דרכים,
וצופרים לי מאחור,
נו כבר, תבחרי, תחליטי-
מי את ולאן תפני??

ואז הם באים, האחרים.

הם חיים ללא הפסקה,
רוחשים,
שואלים,
מדברים,
צוחקים,
עוקצים,
גם אותי.
ואני-
לא מוגנת מספיק!
שריוני אינו
בנוי עדיין!
עשוי ללא חת מעצמי,
תמצית אופיי,
חוכמת חיי
ותכונותי.

ואיך אוכל לבנותו
אם אין לי עדיין זהות??

לאן אברח???

לא, הקולות צועקים,
את לא יכולה לברוח!
נזרקתי למים הקפואים
בלי כל הכנה,
אני משתנקת, נבהלת,
מאבדת את הלשון.
חובטת במים,
ולמרות הכל,
מנסה להחזיק ראש.

שוב מגיעה האשמה.
שוב היא צולפת ונושכת
ללא הפסקה.
למה עשית? למה לא?
למה?? הרי יכולת!
ולא! ולא ניצלת
את הרגע!
שעבר ולא חזר!
את הקשר שלא נרקם!
החיוך שלא נשלח!
המילים שאבדו, התבלבלו!
ויצאו החוצה מושפלות,
קטועות איברים.

הקולות שוב לוחשים לי-
יש לך כוח,
את גדולה מהם,
אבל רק הגעתי-
ונדמו כולם.
נשארתי בודדה במערכה.

תקראו לי- רדודה,
סגורה, או ביישנית?
אין לי תשובה.
לא, אינך כזאת, את יכולה!
הציפור הקטנה
מנסה לדחוף מאחור.
גם האנשים הטובים
שבאמצע הדרך
מצטרפים למאמץ.
אך מה אעשה,
ועוד יום עובר,
ועוד יום,
והכל נשאר על מקומו.
לא בשלום, אם שאלתם.
שום דבר לא זז,
לא התקדם.

מנסה לתור עמוק,
יותר עמוק,
אך הכוחות המדוברים
חומקים עד נעלמו.
וזהו,
עכשיו נשארתי
רק עם המחשבות הרודפות,
וחברתי האשמה.

העט, הדף
והכרית הסחוטה.