המחסן של בת עין /6

חילופיהן בטטית

לפרק הקודם

שבעה דברים בטטית ושבעה ביודבתית. יודבתית אינה מדברת אל מי שגדולה ממנה בחכמה ובמנין, ואינה נכנסת לתוך שיעורים משעממים, שוכחת מהענין וממציאה תירוצים כהלכה, רוצה רק לישון-לישון וללמוד ביום האחרון, על מה שלא למדה אומרת לא נורא, ובוכה על האמת, וחילופיהן בטטית.
'אינה מדברת אל מי שגדולה ממנה בחכמה ובמנין' – הגדולה היא מורה, כמובן. היודבתית אינה מדברת בפניה אך ורק כשמדובר במקרה שהיא ישנה.

באופן כללי, שיח מול מורה הוא אבן חוק בשיעור נורמטיבי.
'אינה נכנסת לתוך שיעורים משעממים' – זה כולל את רוב המערכת. בשעת השיעור היא תאכלס איזו קרן זוית פופולרית ברחבי הבנין, תעביר את זמנה בפטפוטים הרי גורל. לא כל כך מעודכנת מי המורה המעבירה את הרצאתה כעת. מה שחשוב לה הוא לדאוג לשלומו של מוחה האישי, ולפי הערכתה, עומס יתר יכול לגרום בשלב מסוים להתפרצות געשית בלתי נשלטת שתגרור אחריה מספר אסונות טבע בינלאומיים שאי אפשר לשערם. לכן, למען שלמות הציבור, טוב לתת למוח לנוח קמעה משעה לשעה, מה גם שבמשך 11 שנה הוא עבד קשה נורא, והוא ממש מתחנן לפסק זמן מנוחתי.

יתרה מזאת, שלוש שנים לקח לה להבין, אבל הנה היא קלטה – לא צריך לנכוח בשיעור על מנת לדעת את החומר!! זו תובנה נפלאה ומרוממת, שחבל שרק עכשיו צמחה בקודקודה. אולי מפני שסוף סוף נתנה למוחה לנוח קמעה. הרי, החומר כולו כתוב יפה מאוד בכל הספרים. אם המורה הבינה את הרש"י, גם אני אוכל להבין!! ואם לא הבנתי, אות הוא שהמורה פתחה רשי מפורש. אז, מה הבעיה לפתוח רש"י מפורש? בשביל זה להפעיל את ידי כל כך הרבה, ולבזבז למדינה דפדפות כאילו היערות שייכים למשפחתי, ולתת להן לגמוע עטים כאילו פיילוט לא עולה עשר שקל???

אז זהו. יומיים שלוש לפני המבחן היא תבוא, תיקח את החומרים מהמקור, ותלמד. החומר לא יהיה שגור על פיה באותה מידה אם תלמד מסיכומיה המבולגנים למשעי.

'שוכחת מהענין ומשיבה תירוצים כהלכה' – הענין הוא כמובן, הענין שבציפור נפשה של המנהלת. ומהי ציפור נפשה של המנהלת אם לא השעה שמונה ורבע בבוקר (כל תלמידה ושעת הפתיחה שלה…).

יודבתית ממוצעת המכבדת את מעמדה כיודבתית ממוצעת, לא מכירה את השעה הזאת. היא אינה מודעת לכעסיה רבי העצבים והגז המתפשט של חמורת הסבר, המנהלת הכבודה, בפתחו של התיכון.

מה שיפה הוא שכל יודבתית גם למדה על פה את ספר 'התירוצים לתלמיד – כך תשרוד', והיא מומחית בעניין שליפת תירוץ הולם לסיטואציה מסוימת, מסדרת את העובדות בצורה נעימה לעין ומגישה על מגש של כסף מול מצחה המזדעף וגבותיה הקרובות של מנהלתנו. הרבה פעמים זה עובד.

הרבה גם לא. אין מה לעשות, כמות האיחורים לפעמים עבה מספר התירוצים.

'רוצה רק לישון לישון וללמוד ביום האחרון' – עייפות היא הפרט היחיד שלא משתנה לאורך כל השנה בסל המזון שלה. עייפות כרונית, עמוקה מני ים ומרובה כחול שעל שפתו. על מצבתה יהיה כתוב 'מתה מעייפות'. העיניים כבדות, העפעפיים עושים שלום אחד לשני ומתקרבים גם לחיבוק, והופ! היא צוללת לשינה מבורכת, על פלטתו של שולחנה. ראשה המפוצץ בחומרי למידה חסרי תוכן נופל ברעש, והיא אפילו לא מתעוררת מקול החבטה שהשמיע. היא יודבתית.

היא ישנה בכל מקום. חוץ מבאוטובוס, כי ברגע בו תניח את ראשה על החלון תתחיל להישמע הסימפוניה 'דא-דא-דא-טא-קא-טא-דא", מהחבטות שאוספת הגולגולת בפגישתה המרגשת והרצופה עם החלון הקר. איך שנכנסה הביתה, שומטת את תיקה ותרה אחר מיטתה, נופלת שדודה לאסוף כוחות. "יש מבחן עוד שבוע, זה הזמן לאסוף כח ללמוד. הרי בלילה שלפני המבחן אני לומדת".

'על מה שלא למדה אומרת לא נורא' – יודבתית אמיתית לא לומדת את כל החומר למבחן, למתכונת, ואפילו לבגרות. יש זמן מוקצב ללמידה, והוא יומיים שלושה לפני התאריך שנקבע ברוב תבונה על ידי המורה, או גרוע מכך – משרד החינוך. בפרק הזמן הזה היא תדחוס כמה שתוכל אל מוחה מחומרי הלמידה המשמימים, תשנן, תעבור על הסיכומים ועל השורות הרבות.

והזמן יעבור עם הדפים, משום מה הוא תמיד ילך יותר מהר מהם, והמבחן יגיע מהר יותר מאשר החומר כולו אל המוח. ואז, בשאננות טבעית של יודבתית היא תאמר 'לא נורא' משלים, ותיגש למבחן. תבחן את השאלה שאין לה מושג מה עונים עליה, תספוק כפיים בצער, ותמשיך הלאה. לא נורא.

יש את יחידות הסגולה שתחרטטנה תשובה. מקסימום לא פגע. לא נורא.

 
'בוכה על האמת' – האמת הכואבת, שתעודת הבגרות היא נייר קלף מדהים, מרתק, נכסף, שאין מה לעשות איתו. הציונים הגבוהים אינם שווים את הנייר עליו הודפסו. אין בידיה שום מקצוע בתום הלימודים המפרכים, למרות שהיא יכולה להיות מתמטיקאית מקצועית, מתכנתת, מורת הוראה, סופרת מפורסמת, עורכת לשונית, ותנ"כאית (?) אלופה.

אה, גם מורה להיסטוריה (כי זה התחום היחיד בו אפשר להתמקצע בענין. מגדלים דור שיגדל דור כדי שיגדל דור, עד אינסוף כל הדורות).
וחילופיהן בטטית…

במשנה, לא מפורט מהן המידות שחלופות לחכם, בגולם שלנו. אבל אני החלטתי כן לתת לכן את מפרט התכונות לטטית הממוצעת, חלקן סותרות אחת את השניה, וזה מה שיפה בלהיות טטית:

1. תמימה – בטוחה שהכל לטובתה בתיכון. הכל מסודר כמו שצריך. מאוד מאמינה במערכת הניהולית. תולה תקוות רבות בכל אנשי הצוות.
2. מקשיבה לכל הכללים – בכלל זאת: ציות לכל פסיק בתקנון, הקפדה על תלבושת אחידה מלאה, הקפדה על כל כללי השלמת מבחנים, מאיסוף חתימות מכל הנוגעים בדבר ועד תשלום עשרה שקלים. לכל מבחן. מקפידה מאוד על הבאת אישורי יציאה לטיולים.
3. אופטימית – באה עם מטען אופטימיות לתיכון עם תחילת שנה, מה הבעיה לעשות חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות אנגלית, וחמש יחידות מחשבים? למה תמיד עושים מזה סיפור? אני יוצאת עם שבעים וארבע יחידות בתעודת הבגרות, לא עשרים ואחת.
4. חרדתית – אמהלה!!!! יש מבחן מסכם עוד ח-צי ש-נה!! אוטוטו!! דאאאאי, אני לא עומדת בזה!! איפה אני דוחסת עכשיו את כל הכמות הענקית הזו? אני לא אספיק ללמוד!!!!!

"רבי חנניה בן עקשיא אומר…".