המגדל, המצבה והתובנות

היא נכנסה לכיתה בוקר אחד, וחצי מהבנות הכירו אותה.

אני לא.

מסתבר שזו היתה הבת של המורה לביולוגיה שגרה בשכנות לכמה חברות.

היא נראתה לי אז מבוגרת, אבל היום אני יודעת שהיא בסך הכל היתה סמינריסטית נחמדה, שעשתה טובה לאמא שלה ובאה להתפלל איתנו.

פטפוטים עליזים חלפו מעל ראשי, היא בהחלט זרמה עם כל מי שהכירה אותה.

ואני הרגשתי רע.

לא בגללה, מה פתאום. סתם יצא ככה שבאותו יום הרגשתי ממש לא טוב, פיזית.

ניגשתי אל הבחורונת הזורמת וביקשתי לצאת להתאושש.

היא לא הסכימה, כי כבר היתה מישהי בחוץ ו"חכי שהיא תחזור".

רציתי לשמוע בקולה, אבל אז הרגשתי משהו לא נחמד במעלה גרוני ובלי לומר מילה פשוט יצאתי במהירות, נסתי על נפשי.

כשחזרתי היא כעסה. "את יצאת בלי רשות ותוכלי להיכנס רק עם אישור מהרכזת".

כעסתי עליה. מאוד. הרגשתי שהיא לא רגישה כלפיי, ולא היתה קשובה בכלל להסבר שלי שלא הרגשתי טוב ולא יכולתי לחכות. וגם פחדתי מהרכזת. חברות טובות הזהירו אותי ממנה לפני שנכנסתי לתיכון.

"אל תתעסקי איתה…" ולא נעים לי לפרט פה את ההמשך.

אבל לא היתה לי ברירה, אם אסתובב סתם בחוץ הרכזת תתפוס אותי. ויהיה לי מינוס. אז אלך לרכזת וכאשר אבדתי אבדתי…

ופה מגיעה ההפתעה.

האישה שכולן הזהירו אותי מפניה, הביטה פעם אחת בפרצופי ומיד אמרה לי "את נראית חולה, לכי לשתות משהו חם אני אכתוב לך אישור".

וזהו.

אח"כ היא פגשה אותי בהפסקה ושאלה "איך את מרגישה?"—

*

באותו יום התרסק אצלי בלב מגדל ענק, ועד היום יש שם מצבה גדולה שעליה כתובות כמה תובנות:

א. גם לאנשים מפחידים יש לב.

ב. אולי בעצם הם אף פעם לא היו מפחידים.

ג. מורות צעירות יכולות לטעות (וגם מבוגרות).

ד. קחי הכל בערבון מוגבל.

קרה גם לך? שתפי אותנו!