הלכה לישון עם חיוך.

מזל שמידי שנה מגיע פסח. פינות מוזנחות שבמהלך השנה לא תמיד מגיעים אליהן, מתנקות. חושבת לעצמה רבקה, תוך כדי הוצאת חפצים מתיקיי ילדיה, אשר מיועדים לכיבוס. מכניסה למכונה את התיק של מענדי, שהתרוקן מכל מיני חפצים בלתי מזוהים שהילד אוסף איתו מהרחוב. הלאה, תיק הבא. התיק של ברכה, בת ה12 שלה. ילדה מקסימה ופורחת. הבכורה שלה. גם אותו צריך לרוקן מתכולתו. היא מוציאה מהילקוט מחברות, ספרים, ומספר כלי כתיבה ודפי עבודה. דף אחד צד את עיניה. הדף מקופל וכתוב עליו בכתב ילדותי "לברכה – משבי המלכה". היא פותחת את הפתק, ומתחילה לקרוא.

"ברכה הנכבדה!
ישבנו והחלטנו, שמכיוון שהלשנת למורה על זה שקראנו לה ביומן התלמידות, אנחנו לא חברות שלך יותר, וגם נדאג לכך שאף אחת בכיתה הזאת לא תדבר איתך לעולם! ממנו, שבי, חייקי וללי."

רבקה מפסיקה לקרוא, ולא מבינה כלום. לפי מה שכתוב בפתק, כנראה שבנות קראו ביומן המורה, ובתה הצדיקה לא הייתה מסוגלת לשאת את החיטוט הזה, ואמרה זאת למורה. אח"כ כנראה אותן בנות, שהיו בעלות מעמד גבוה בכיתה, החליטו להחרים את ברכה.

להחרים? את ברכה? את ברכה שלה?!
רבקה צועדת צעדים שקטים לעבר חדר הבנות, שם ברכה מציירת בשלווה.
"ברכוש" היא קוראת לה, "בואי רגע בבקשה, אני רוצה לדבר איתך" ברכה באה מייד, ילדה מקסימה וטובה שכמוה.
רבקה מכינה לה שוקו, ומוסיפה שוקולד ממולא בקרם תות.
"ברכילה, מצאתי בתיק שלך פתק משבי, היא כותבת בו שהיא לא חברה שלך יותר, ושהיא לא מסכימה לבנות בכיתה לדבר איתך. רוצה לומר לי מה הסיפור, מותק?" היא שואלת בקול רך.

ברכה מסמיקה ומחווירה חליפות, ואח"כ, בלי שום הודעה מוקדמת, פורצת בבכי.
"זה הכל שבי הזאת, הכל! היא וחייקי וללי השפוטות שלה. הן לא מסכימות לאף אחת לדבר איתי, ואומרות שמי שתעז לדבר איתי, יחרימו גם אותה. הן צוחקות עליי ומאיימות שאם אני יספר משהו למורה או להורים שלי, אני אבודה. פעם אחת הן אפילו הרביצו לי."
רבקה בעצמה מרגישה פתאום אבודה, זה מה שהילדה המסכנה שלה עוברת? חרם ובריונות? היא בהלם.
היא מחבקת את ביתה הבכורה, זאת שהפכה אותה לאמא, ומבטיחה לה.
"אל תדאגי, מקסימה שלי! אנחנו איתך בסיפור הזה, ונתמודד בו ביחד, בגבורה"
היא לא יודעת עדיין איך וכיצד היא תטפל בסיפור, אבל היא כן יודעת שבזכותה, ברכוש שלה הלכה לישון הלילה עם חיוך.