הלב שלי /5

בידוד כפוי.

לפרק הקודם
"כנס איתי פנימה".

בחשיכה ששררה על אף אורה של העששית התקשה מיכאל להבחין בהבעת פניו של אביו, ובחשש קל הוא נכנס פנימה.

"מיכאל", הטון שבו נהגה שמו גרם למיכאל להתכווץ.

"אני מבין את ההתלבטות שלך".

מיכאל מרים עיניים מופתעות, זה המשפט האחרון שציפה לשמוע.

"גם אני בגילך חשבתי שמצאתי את המקום הטוב ביותר לחיות בו. ולי לא היה אבא שימנע ממני לעשות טעויות".

יכין פוסע לכיוון הדלת, ונוטל עמו את העששית, "מיכאל, זה לא עונש, זו עזרה.

ולא בושה לקבל אותה כשצריך".

ומבלי להמתין לתגובה הוא סוגר את הדלת מבחוץ.

וקול קרקוש המפתח, נשמע גם באוזנו של מיכאל, שנותר נעול בפנים.

——-

"אתה בטוח?", לבוש השחורים נשען על הגדר לידה עמד, ידיו שלובות זו בזו.

"כן כן", בן שיחו רטן קלות. "הוא ייצא לדרך ביומיים הקרובים".

"ומה עם לא", לבוש השחורים זז ממקומו ליד הגדר, והציץ אל תוך החצר שמאחוריו, מחפש מישהו.

"הוא ייצא", הדובר השני היה החליטי, "ואם לא, השגתי את מטרתי מבלי להזדקק ללבנים".

"הלבנים?", השחור הרצין. בן שיחו הנהן.

לרגע ארוך שררה ביניהם שתיקה מהורהרת, כשלובש השחורים שקל את הדברים, לא ממהר לשום מקום.

עד שרעש של אבן נופלת מסיט את תשומת ליבו.

הם הביטו זה בזה, ולבסוף, הדובר השני הגיש ללובש השחורים את ידו ללחיצה, "סגרנו?".

לובש השחורים לחץ את היד המושטת, נוטל בשתיקה את הטבעת שהוחבאה ביד שהוגשה לו.

הנהון קטן היווה את תשובתו.

הם נפרדו זה מזה בלא לומר מילה נוספת.

לובש השחורים עלה על סוס ועד מהרה נעלם בחשיכה הסמיכה, ובן שיחו נבלע באחת החצרות.

אף לא אחד מהם, שם ליבו אל  הדמות שקמה ממקומה ליד הגדר, והתרחקה בריצה שפופה מהמקום…