הלב שלי קפא?

נסיתי לסחוט מעצמי קצת רגש של כאב וצער מאסון מירון. לפחות נסיתי…
את הטקסט הזה כתבתי לעצמי כדי לבדוק אם הלב שלי לא קפא, רציתי קצת לחוש צער על אסון מירון. חומות ההדחקות מעצב שבניתי גבוהות מאוד, אבל לפחות הצלחתי קצת…
חיים תוססים, חיים של לקום בבוקר ולצפות לתפילה יותר טובה, להתחזקות בלימוד. חיים של נער שרוצה להתעלות בעבודת ה', לחיות חיי חברה. לחיות. כך, ללא סיבה.

חיים של ילד צעיר, של ללכת בבוקר לכיתה, ללמוד, להפריע, להשתובב ולבסוף גם לקבל עונש. חיים של תפילות מלב טהור, פשוט.

חיים של אבא לתינוקת מתוקה בת שבועיים. חיים מתוך הסתכלות על העתיד לגדלה בטוב ולרוות נחת. חיים של התרגשות מכל תנועה של הפעוטה. חיים של צפייה שהילדה תהגה בפיה המתוק את המילה "אבא".

חיים של אבא לילדים התלויים באביהם, הרואים בו השראה, הרואים בו עוגן, מקום של אהבה ותמיכה – נגדעים באחת. הן חייהם של הנספיים עצמם והן חייהם כפי שהם בליבו של כל אחד מקרוביהם.

ולמה עשה ה' ככה?! האם אפשר לחשוב על סיבה לקחת ילד טהור, שלא טעם טעם חטא, ילד שכל חייו לפני. מלא מתיקות, טוהר ופשטות?! ועל מה ולמה?! שהגיעו לרשב"י, לשמוח בשמחתו. לחשוב מה המחשבות האחרונות שעברו להם בראש. עד מתי?!

הקדוש ברוך הוא יודע יותר טוב מאתנו מה הוא עושה – זה בטוח. אחרי הכל העולם הזה הוא רק פרוזדור.
נשמות קדושות! סיימתן כנראה את תפקידכן בעולם. ועוד איפה ומתי – איזו זכות! מעולם האמת, ממקום גבוהה כל כך אתם רואים אותנו, קטנים וזערוריים. כל הצרות, הכאב שלנו נראה לפניכן כאין. אבל אנא! תתפללו עלינו! שהקדוש ברוך הוא יאמר לצרותינו די! עד מתי להעלם והסתר הזה, למציאות בפשטות ואלוקות בהתחדשות?!
שנראה בגלוי שאין רע יורד מלמעלה. די לגלות!!