תפריט
מה פתאום!! זה מים!!
ככה זה
כשאני בדאון
העיניים מעפעפות במהירות
ובכלל לא רטוב שם
בכלל לא
כאילו מה הקשר?
אני הרי בת 16.
ולמה אני בולעת את הרוק?
אה זה… אמ
זה בכלל לא קשור.
פשוט היה לי רוק אז בלעתי.
ולמה נעלתי את הדלת?
כי כי כי פשוט רציתי
אמ רציתי לבדוק שהמנעול עובד טוב
הבנתם? פשוט לבדוק שהוא עובד.
אה ולמה אני שוכבת במיטה עם הפנים לכרית?
כי אמ אממ למה לא?
זה ממש נוח…
אה וגם בדקתי פשוט את הריח של המרכך כביסה…
הבנתם?
אני ממש בסדר. לא צריך לדאוג עלי בכלל.
אני אפילו יכולה לחייך.
אני אפילו יכולה לחייך ויראו את השיניים.
כן אני יכולה.
אני יכולה גם לאכול וגם לשתות
ובכלל בכלל אני לא עצובה
בכלל בכלל.
ולמה בכלל חשבתם על הרעיון הזה?
כאילו למה שזה יהיה לי?
הרי אני שמחה. שכחתם את החיוך שלי עם השיניים??
טוב אז אני יחייך שוב אם צריך.
ואני יכולה גם להכניס מכונת כביסה.
אני יכולה גם להכין אוכל.
אני יכולה לשמור על אח שלי.
הכל אני יכולה.
כן. כי אני בכלל לא בדאון
ויש לי מצב רוח של ליצן
ולמה זה לא ברור לכם??
ואולי זה מה שהייתי רוצה.
שכשאני מעפעפת במהירות,
לא יאמינו שזה ריס שנתקע.
וכשאני בולעת את הרוק,
לא יאמינו שזה מים.
וכשאני סוגרת את החדר,
לא יאמינו שאני רק מתלבשת שנה.
ושאני שמה ראש בכרית,
לא יאמינו שאני ישנה.
וכשאני מחייכת חיוך עם שיניים,
לא יאמינו שזה כי אני מאושרת.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
25 תגובות
אולי את נכנסת לחדר כדי לישון
ומחייכת עם רצון
אבל העיניים שלך אומרות לנו הכל..
ולא נוכל להתעלם מאותן עיניים
שזועקות
מבינה חמודה?
זאת הסיבה
בהצלחה אהובה?
ולמה אני מזדהה נוראות?
מה פתאום, זה רק כי..
אין לי תירוץ.
ליבי, אני מזדהה איתך ברמות.
עצובה? מה זה? אני יכולה להיות עצובה, בכלל?
אבל מה קרה?
החיים שלי תותים, לא?
(https://shutafotbaderech.co.il/writing_challenge/%d7%a2%d7%93-%d7%9c%d7%a7%d7%a6%d7%94/)
אף אחד לא חשב שהן תותים. יש לך התמודדיות בדיוק כמו לכולנו, משום מה נשמע לי שאת מצליחה להראות שמחה כלפי חוץ, ואני מעריכה אותך על זה.
אבל לא חייבים להראות חזקים תמיד, טוב? מותר ולפעמים צריך לתת לעצמינו להיות חלשים.
את יודעת מה קשה בלהיות חזקים? שאף אחד לא מעריך אותך ויודע שאת חזקה, רק את.
ב"ה אני כן מאפשרת לעצמי כבר להיות עצובה.
וזה כן יותר מתקבל.
כן מאפשרת לעצמי להתפרק לפעמים.
ו..אוף, למה כתבתי את זה תחת השם הזה בכלל.
אני רק אוהבת אותך. וזהו.
וואו קודם כל אני הייתי מזדהה איתך בעבר.
אל תפחדי לשתף.
באמת.
אל תשמרי את זה בלב, בסוף זה יתפוצץ לך במקום שלא תרצי וזה סתם יהיה חבל.
אוף אוף.
את מיוחדת ואני מאמינה שיש לך כוחות אדירים,
ואני לגמרי מבינה אותך, זה בסדר להיות לפעמיים בדאון
אבל באמת תשתפי תפרקי משהו שאת בוטחת בו.
מנסיון אישי, שלא פותחים משהו זה נהיה יותר גרוע וזה יכול להימשך לך חודשים או אפילו שנים.
אוהבת אותך המון ושיהיה בהצלחההה.
אני פה??
השארת אותי המומה וכאובה.
כואב לי עליך, על עצמי ועל המציאות בו זמנית.
מתי יסתכלו לנו אל תוך העיניים וידעו לזהות שמאחורי החיוך מסתתר ניסיון נואש לבכות, להתפרק אבל הדמעות מוצקות. כלואות. מתי???
מתי יבנו שמאחורי החוזק מסתתר לו בנדם שנופל וקם, רגיש ושברירי שנלחם עם אש בעיניים בחיים ורוצה כל כך לנצח. מתי?? אני שואלת ואין תשובות והפוסט הזה כאב לי כי הוא זעק את השאלות שלי בדיוק. וכמו שהארי כתבה האתר הזה כנראה מורכב משותפות שהן לא רק שולחות לבבות ומחמאות אלא גם פותחות קלפים כל כך רגישים ומבינות ומזדהות!! ושמות לב למצוקה הזאת דרך המילים גם בלי ליראות…
שולחת לך לבבות, אהבתי אותך ואת הכתיבה שלך!! ❤❤❤❤
הלב שלי נחתך קלות.
הפיסקה האחרונה הכי הכאיבה לי.
כי זו אני.
אני האמיתית, הלא מושלמת.
אני שעוברת דברים.
אני שבוכה לפעמים.
אני שמתוסכלת קצת מהחיים.
אני שרוצה לשבור את הכלים.
ובמקום,
אני רק מתקנת אותם.
מוסיפה טלאי ועוד טלאי, סוגרת כל פיסת חור.
שלא יראו, שלא ישימו לב.
אפילו את התגובה שלי, אני כותבת עם חיוך על הפנים.
הוא לא אשם, זה רק הדבק החזק שהדבקתי עליו.
אולי אם הייתם מסתכלים לי עמוק בעיניים,
הייתם רואים שכבר מזמן לא נתקע לי ריס.
ואולי הן מביעות משהו אחר, לפחות מנסות.
הבעיה שהאנשים האלו, שיודעים להסתכל בעיניים, כנראה נמצאים רק בשותפות בדרך.
הארי את מהממת.
נ.ב
מתה עלזה שאת משלבת חרוזים
אוף. אני יותר מידי מזדהה עם הפוסט הזה ?
מה זה כל הפוסטים האלה עכשיו???
נגעת בי קשות. אני— לא יודעת מה לומר.
עצוב שהעולם היום מבוסס על מסכות.
מבינה אותך ממש, ולא אגיד לך לשתף (למרות שזה חשוב) כי אני יודעת עד כמה זה קשה ולפעמים באמת אין את מי.
אבל אולי את יכולה לכתוב? בשבילי למשל הכתיבה היא הכרחית- אחרת אני משתגעת:)
תנסי.
וכמו שאמרתי למישהי היום בפוסט, מותר לך להיות עצובה, להראות חולשה ולכאוב. אבל אחרי שלב האבל מגיע לך להרגיש טוב ולשמוח. אז תעשי משהו בשביל זה אוקיי?
אוהבתת
וואי כמה הזדהות אלוקים..
❤
ואולי..
זה הרצון של כולנו, להגיד בלי לומר
ואולי..
אנחנו מייחלים שמישהו אחד בעולם ידע עלינו יותר מעצמנו,
ויכיר ויבין,
שאני לא אני כשאני מעפעפת, מחייכת חיוך מעוך, ותוקעת ראש בכרית
ואולי..
אולי אנחנו מצפים למשו יותר מידי מושלם?
אולי..
אנחנו צריכות פשוט לומר את עצמנו,
בלי להתפדח,
עם כל הכוח,
'כן, אני בדיכי ורוצה חיבוק?'
ואולי..
אולי ככה, נהיה חברות טובות יותר,
מבינות יותר,
אחת את השניה:)
(אם מדובר על חברות.. אפשר לקחת את זה גם למשפחה..)
וביחד עם זה,
כתיבה מהממת,
שתדעי??
כולן פה מזדהות… מעניין.
אז הבית שלי הוא המיוחד?
כשאין לי מצב רוח אני כבר יכולה לזהות על עצמי שהיום בלילה במיטה אני אבכה. ואז אני גם מעדכנת את אמא שלי ואחותי שיושנת איתי. וגם לא אכפת לי לבכות עם דלת פתוחה ושאבא שלי יבוא וישאל אותי מה קרה. לא, לא אכפת לי. כי מה, מותר לי לבכות.
כתבת שאת כבר בת שש עשרה, ולכן כאילו לא מתאים לבכות. אז אני יגלה לך מותק, שדווקא בגלל שאת בת שש עשרה מותר לך לבכות. חלק מהפריוולגיות של מתבגרות;)
הצלחות נשמה!
מה חשבת? שדמעות זה פיוזטי?
וואאווו. חזק!!
אמאלה זאת בדיוק אני
אחד לאחד.
וואי.
נגעת בי עכשיו ילדה.
וזהו אין לי מה לומר.
יאו
אני פשוט לא יודעת מה להגיד
אני בלי מילים
הפוסט הזה נגע בי ממש
❤
ליבי. השם שלך יפה. וגם הפוסט. מאוד.
ואני אף פעם לא מצליחה להסתיר. תגלי לי איך?
הזדהות.
יואווו אמאאא את אלופה איך שתיארת את זה מבינה את המקום שלך מרגישה שאף אחד לא באמת מבין את מה שהולך בפנים הכל מבחוץ נראה סבבה ובפנים מערבולת שאיש אינו מדמיין שקורה לילדה הנחמדה הזו..
לפחות מישהוא רואה שאת סובלת תגידי תודה
וואו זה יפה….
אבל לגמרי..
קצת התבלבלתי, אבל אין עלייך כשרונית אחת.