הימרתי עלייך

את שאלת אותי למה אני צריכה שתהיי המשפיעה שלי
אם אני כבר לא רוצה יותר להיות חב"דניקית.
ואני עניתי לך בשקט אחרי מחשבות רבות, סיפקתי לידייך תשובות כל כך רבות
פרקתי את הלב,
את הבנת שלא יכולתי לנתק – כי אם לא היית המשפיעה שלי
לא היינו מדברות יותר..

ואז את אמרת שאת בהלם, קפאת
לא ידעת מה להגיד
אמרת לי שלך מאד לא נעים
באותו רגע התחלתי לבכות, עצרתי בכוח
שלא תשמעי איך זולגות לי דמעות

השמיים עדים שזה לא מה שהיה בינינו.
אבל את התחלת להעלות חששות,
שמשהו לא בריא מתבשל בינינו..
את אמרת שמרגיש לך סחיטה,
אז אחרי שסחטתי את כל הדמעות שלי מהעיניים
את פרצת לי שוב את הסכר עד השמיים..

ואת לא מבינה
שזה לא מה שרציתי לומר!
ואת שאלת אם הפחדת אותי,
ועניתי שכן. וצחקתי מתוך מבוכה.
את בחיים לא הצלחת להבין אותי… אני כמעט בטוחה.

אני לא יודעת אם הבנת שאני בוכה,
אבל הקול שלי היה נשמע במשוכה..
ועניתי בשקט מפחיד
מילים בודדות,
נרתעת כמו אש מהתגובה.
מרגישה דז'ה וו של הניתוק שהיה לנו לפני שנתיים וחצי…

ובסוף את אמרת שנראה,
שאולי תשקלי לא לנתק.
ועכשיו את הולכת לבחון אותי
אגודל בצד עקב.

אני מתה מפחד. אין לי כוח יותר.
אני 'סחטתי אותך' ועכשיו אותי שוב את סוחטת.
משלמת לי כהוגן. זכותך.
לא הייתי צריכה לשתוק לך כל כך הרבה חודשים
ולא לספר לך…דבר כל כך מהותי.

רציתי לומר לך עוד כל כך המון דברים
אבל את ביקשת שנסיים לכמה ימים.
עד שתחשבי מה עושים..
בינתיים אני אוכל מרורים.
לא נעים לך, ולא נעים גם לי.
"סליחה משפיעה שלי"…

וכשאמרתי את זה את נבהלת
שלקחתי כל כך קשה,
את ביטלת מיד את הכל
ניסית טיפה לפייס אותי יפה..
אבל אני זו שצריכה לפייס אותך, מתוקה שאת.
את שכחת שאת סובלת ממני שנים, מילדה אחת.
אני הימרתי עלייך, ועכשיו כל מילה היא רוצחת
לי את הלב…

הדבר היחיד שניחם אותי מהשיחה הזאת,
זה שאמרת שהבנת שאת לא מבינה אותי באמת..
ולכן את לא יכולה לעשות צעדים בלעדיי,
עד שתבדקי את הלב שלי, ועוד נדבר.